בית הלוי חלק ב מא

ולא הי' בו שום שהיי' וגם אם הי' בו שהיי' במשהו דילמא הלכה כהני פוסקים שחולקים על רש"י וגם בעוף שיעור שהייתו כדי שחיטת בהמה דכן הוא דעת רוב הפוסקים וא"כ לענין הדין הא איכא ס"ס להתיר דמהני גם בדאורייתא ומצד שנהגו לאסור בודאי גם שהיי' משהו הרי לזה מהני גם ספק אחד דלמא לא נחתך כלל. והרי דכוותי' מתירין ס"ס וכמו דמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ו יעו"ש. ומה שיש לדבר בדין ס"ס במקום דאיכא חזקת איסור של אינה זבוחה אין כאן מקומו לדבר בזה

[ב] ואמרנו לכתוב תחילה מה שיש לחקור בעיקר דינו של התה"ד דודאי נראה סברתו שכתב דלרב אין לו שיעור כלל אע"ג דהאחרונים שתקו לו בזה וגם התה"ד בעצמו סתם דבריו בזה בקוצר ולא הביא שום חולק ע"ז מ"מ הרי בדברי הראשונים מצינו שכתבו להדיא להיפוך מדבריו דהרי המרדכי כתב הובאו דבריו בב"י סי' כ"ג וז"ל דשהיות העוף מועט הוא מאוד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף נעשה מהרה וכלשון הזה ממש כתב בהגהות אשר"י פרק השוחט וכן כתב בסמ"ק מצוה קצ"ז וז"ל ואפילו לא הגביה סכינו כי אם מעט יש לחוש לפי דשהיות העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף הוא ונעשית מהרה ויש להאריך בשיעור הגבהה אם העור מן החשבון. הרי להדיא דאע"ג דהם אזלי בשיטת רש"י דמחמיר דבשחיטת עוף משערינן מ"מ ס"ל דיש איזה שיעור לשהייתו והוא כדי רוב סימן אחד ובע"כ דהם ס"ל דמשערינן בכדי סתם שחיטה דעוף דהסימנים הם שלמים ולא משערינן במה דלפעמים משכחת לה שחיטה דעוף במשהו וכגון שהי' חצי קנה שלה פגום. ועוד יותר מזה הא נסתפק הסמ"ק אם צריך לשער גם בחתיכת העור אם לא גם בתשובת הרשב"א ח"א סימן קי"ז חקר לרש"י דפסק כרב דעוף לעוף אי צריך גם מריטת הנוצות מן הצואר דעוף והעלה דלא משערינן רק בשחיטה לחודא, ועכ"פ הרי מדברי כולם מוכח להדיא דלא ס"ל סברתו של תה"ד וגם בש"ע סי' כ"ג סעיף א' כשהביא דעת רש"י דמשערינן בשל עוף לעוף ומ"מ כתב דהוא כדי שחיטת רוב סימן אחד ולא הביא כלל סברת התה"ד וגם הרמ"א שם לא הגיה שם כלום לומר דלרש"י אין לו שיעור כלל ונאסר, במשהו, ובודאי נראה ברור דהא דאח"כ הביא הרמ"א דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי בושט ודאי דלא משום דפוסק כוותי' להחמיר ע"פ דין רק הביאו מצד המנהג לפי מה שכ' הרמ"א מקודם שנהגו לאסור גם במשהו ועפ"ז הביא דבריו לאסור בנמצא גמי. וראי' לזה מדלא כתב הרמ"א לחלק בהך דגמי דבבהמה הוא מצד המנהג ובעוף הוא מצד הדין דנ"מ טובא בזה לענין ספיקו ומוכח דגם בעוף אין דעתו להחמיר רק מצד המנהג אבל בהא דס"ל להתה"ד לאסור בעוף מצד הדין לא פסק הרמ"א כוותי' וטעמו משום דהני. ראשונים הנ"ל הא חולקים עליו בהדיא. שוב מצאתי להתב"ש שכתב ג"כ דהראשונים לא ס"ל כהתה"ד בזה והביא לדברי המרדכי והסמ"ק הנ"ל אמנם שוב הביא לדברי האגודה שכתב להדיא כהתה"ד דע"פ דין הוא במשהו. הרי נתברר לנו המחלוקת שיש בין הפוסקים בזה:

[ג] והנה עיין במס' זבחים (דף ס"ה) דקאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש שם רבא דשהיי' בסימן שני בעולת העוף איכא בינייהו דת"ק סבר דשהיי' לא מעכבא בסימן שני בעולה דהא דצריך למלוק גם סימן שני בעולה אינו משום עצם מצות מליקה רק הוא משום מצות הבדלה ומש"ה כשירה גם אם שהה קודם שמלק הסימן השני ומש"ה נמי אם הבדיל בחטאת העוף ומלק בה שני סימנים פסולה דהרי עשה בה מעשה עולה ור"א בר"ש ס"ל דשהיי' פוסל בעולה ומוכרח למלוק בעולה שני הסימנים רצופים בלא שהיי' ומש"ה בחטאת דאיכא שהיי' בנתיים דאחר שמלק סימן ראשון חתך רוב בשר ואח"כ סימן השני ליכא מעשה עולה וכתב שם רש"י דחתיכת בשר יש בו שיעור שהיי' וכן שונה שם רש"י בלשונו וכתב שיעור שהיי' והרי רש"י בעצמו פוסק כרב ומ"מ נראה להדיא מדבריו דיש איזה שיעור לשהיי' דעוף ומוכח דלא כהתה"ד. אמנם אין זה הוכחה גמורה די"ל דרש"י נקט שיעור שהיי' כי היכי דיהי' ניחא אוקימתא דרבא אליבא דכ"ע וגם להני אמוראי דס"ל בחולין (דף ל"ב) דכדי שחיטת בהמה הוי שיעור שהיי' דעוף ומש"ה כ' רש"י דגם שיעור זה יש במליקת רוב בשר. גם עוד י"ל דאפילו לרב דאמר דעוף לעוף מ"מ בעולת העוף איכא שיעור בשהייתו אליבא דמאן דפוסל בו שהיי' דכמו דשיעור שהיי' בשחיטה הוא כשיעור שחיטה כמו כן שיעור שהיי' במליקה אם נאמר דפוסל בה שהיי' הוא כשיעור הכשר מליקה וא"כ אע"ג דגם בקדשים כשר עוף שחצי קנה שלה פגום וכדאיתא להדיא בסוגי' דרבוצה יעו"ש והטעם משום דעוף אין מומין פוסלין בו מ"מ הרי אנן קיימינן אליבא דת"ק דס"ל דשהיי' פסלה בעולת העוף גם בסימן שני דס"ל להך מ"ד דבעולה גם סימן שני הוא בכלל מליקה א"כ שהיי' דמליקה יש לה שיעור לכל הפחות כדי מליקת רוב הושט ומשהו מן הקנה דהושט הא מוכרח להיות שלם מקודם דהא נטרף בנקב משהו ומש"ה כתב רש"י דמ"מ בחתיכת רוב בשר יש בו שיעור שהיי'. ועדיין צ"ע בסברא זו ואין להאריך בזה כיון דבלא"ה ניחא וכמש"כ דרש"י כתב כן כדי שיהי' ניחא אליבא דכ"ע

[ד] והנה כך היא הצעת הסוגי' (בדף ל"ב) דרב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אף בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אף בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט ופריך יביא ואפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורין אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו. ופירש רש"י דר' יוחנן משער בשחיטה לחוד ור' חנינא בעי הטלה ושחיטה ולפירש"י הא מבואר דרב ושמואל ור' יוחנן חולקים על ר"ח וס"ל דלא בעינן הטלה כלל ובשחיטה לחודא משערינן. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. וכתב שם רש"י דאע"ג דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י כיון דקם ליה ר' יוסי בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' שכתבו דרבינו חננאל פסק כשמואל ור"י דבהמה לעוף. והנה אע"ג דרש"י כתב להדיא להחמיר כרב דבעוף לעוף משערינן ודלא כשמואל ור"י מ"מ בפלוגתא השני' שיש בזה אי בעינן הגבהה והרבצה כר"י בר"ח או משערינן בשחיטה לחודא לא מצינן לרש"י להדיא כמאן פסק ועיי' באשר"י שנסתפק בזה בדעת רש"י איך ס"ל לדינא אי בעי גם הגבהה והרבצה או לא. אמנם שארי הראשונים תפסו בפשיטות בדעת רש"י דכיון דרב ושמואל ור' יוחנן חולקין על ר"ח ור"י בר"ח וס"ל דבשחיטה לחודא משערינן מסתמא קיי"ל כן לחומרא. ועיי' באשר"י שכ' דלא נראה לו גירסת רש"י דגורס אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו דהרי ר"פ לא בא רק ליישב קושי' הגמ' שהקשה נתת דבריך לשיעורין ולא בא לפרש הפלוגתא במאי פליגא וע"כ הסכים כגי' הספרים דגרסי אמר ר"פ בעומדת להטיל ותו לא ולא גרסי איכא בינייהו דר"פ בא לתרץ מה שהקשה הגמ' נתת דבריך לשיעורים ומשני ר"פ דר"ח איירי בעומדת להטיל ולפי גירסא זו כתב הרא"ש דרב ושמואל ור"י אינם חולקין כלל עם ר"ח ומילתא באנפי נפשה קאמר ר"ח דמשערינן בכדי שיביאנה ויגביהנה וירביצנה ורב ושמואל ור"י לא דברו בזה כלל רק הם פליגי באיזה שחיטה משערינן בעוף אם בשל עוף או בשל בהמה אבל הא דמצריך ר"ח גם הטלה לא דברו כלל בזה וי"ל דכ"ע ס"ל כן דבעי גם הטלה או הגבהה והרבצה. וכן הסכים הרשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) ומ"מ סיים הרשב"א דראוי להחמיר כדעת