בית הלוי חלק ב מ

מיימוני בה' חמץ דפוסקים דתיקו דאיסורא גם בדרבנן להחמיר ובע"כ דס"ל כיון דהגמ' נשארה בתיקו לא מקרי ספק כלל וגם בדרבנן הוא לחומרא א"כ הא פשיטא דאין לצרפו לס"ס בדאורייתא וא"כ אסור לדעת רש"י. מ"מ זה אינו רק לרש"י בעצמו אבל לענין הלכה לדידן שפיר מקרי ס"ס ספק אם שהה כלל וספק דלמא ההלכה כדעת רוב הראשונים דלא פסלה שהיי' במיעוט בתרא כלל וספק פלוגתא דרבוותא הרי מצרפינן לספק במעשה לשווי' ס"ס בדאורייתא ועוד יש לצדד ולומר דגם לרש"י יהי' כשר בספק אם שהה גם אי נאמר כרבינו ירוחם דהרי הא דמחמרינן בכל דוכתא בספק בשחיטה הוא רק משום דבהמה בחי' בחזקת אינה זבוחה עומדת ומש"ה בכל ספק מוקמינן אותה על חזקתה וא"כ י"ל דזהו רק בספק בשחיטת הרוב כל הסימנין אבל בספק שהיי' במיעוט בתרא הרי מיד ששחט הרוב הרי הבהמה הותרה באכילה ורק במה שחזר לשוחטה אחר ששהה בה נאמר דנתקלקלה השחיטה למפרע ובזה הרי אין כאן חזקה לאיסור ואדרבה אם באנו לדון כאן חזקה הא י"ל דיש לה חזקת היתר דמיד ששחט הרוב הא הותרה. וסברא זו צריך עיון אם זה מיקרי חזקת היתר או לא כיון דאמרינן דנתקלקלה למפרע. והנראה גם ראי' לזה מהא דבדף י"ב אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך היכי דמי אי דידע דגמיר למה לי ראה ואי דידע דלא גמיר פשיטא. ומשני דשחט חד סימן שפיר מ"ד מדהך שפיר אידך נמי שפיר קמ"ל הך אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס, ומאי פריך פשיטא נימא דקמ"ל דבעינן ראוהו מתחילה ועד סוף ולא סגי במה שיראה אותו שוחט רק הרוב ולהניחו שוחט דכל זמן שלא סלק ידיו מהשחיטה חיישינן שמא ישהה שמא ידרוס במיעוט בתרא וא"כ הא טובא קמ"ל דהרי לר"ה בר נתן מבעיא לי' אי פסלה כלל שהייה במיעוט בתרא וקמ"ל רב דפסלה ומצריך ראוהו מתחילה ועד סוף. ואין לדחות דא"כ ה"ל למימר בהדיא האי דינא דשהיי' פסלה גם במיעוט בתרא כיון דזהו עיקר החידוש ומדנקט ראה א' ששחט מכלל דרוצה להשמיענו סברא מחודשת בדין מומחין. ז"א דהא קמ"ל עוד חידוש בזה דגם במיעוט בתרא חיישינן לשמא שהה דגם לספיקא חיישינן בי' ומשמע דזה פשיטא להגמרא דלכל הפחות בספק שהיי' בודאי לא חיישינן למיעוט בתרא

[יא] עוד זאת אמרתי לחקור לדעת הפוסקים דס"ל (בסימן כ"א) דרוב הנאמר בשחיטה צריך שיהא רוב הנראה לעינים ואינו ניתר ברוב מצומצם ע"י מדידה וע"ש בפ"ח שכתב דגם האוסרים לא אסרו רק מדרבנן דמדאורייתא בכל שהוא יותר מחציו כשר. ולהני פוסקים הרי ודאי נראה דשהיי' פוסלת גם אחר ששחט רוב המדוד כל שלא שחט בו עדיין רוב הנראה לעינים כיון דמדרבנן עדיין אסורה גם בדיעבד הא ודאי דפסלה בו כל הלכות שחיטה. ומסתפקנא בשהייתו כמה שיעורו אז ע"פ דין אם נפסל בשיעור שחיטת רוב מדוד דזהו שיעור שהיי' דאורייתא או דבהאי שיעורא לא מיקרי עדיין שהיי' וכשר ממ"נ דאחרי דנאסר עתה שהיי' משום דצריך רוב הנראה ממילא שיעור שהיי' הוא בכדי שיעור שישחוט רוב הנראה. ולכאורה הרי להנך פוסקים נוכל לפרש דזהו דקא מיבעיא להגמרא שהה במיעוט סימנים מהו פי' דשהה קודם שגמר רוב הנראה לאחר ששחט רוב המדוד ושהה בו רק כשיעור שחיטת רוב המדוד דזהו שיעור שהיי' מה"ת אי פסלו אי לא. ולכאורה נראה מדדחקו הראשונים לפרש הך איבעיא באופנים אחרים ולא מצינו לאחד שיפרש כן דמילתא דפשיטא היא דגם להני פוסקים לא פסלה שהיי' רק בכדי שחיטת רוב הנראה ומשום ממ"נ הנ"ל שכתבנו ועל שיעור זה הרי ליכא למיבעיא דפשיטא דפסלה כיון דמדרבנן עדיין הבהמה אסורה וזהו ברור

היוצא מדברינו דשהייה במיעוט בתרא לדעת הרשב"א והיש"ש גם לדעת רש"י אינו פוסל בדיעבד רק כדי שיעור שחיטת בהמה ואפי' בעוף אינו פוסל רק כדי שיעור זה וגם לשיטת רבינו ירוחם מ"מ אין לפוסלו רק כשיעור שחיטת סימן שלם דעוף אבל שהיית משהו כשר ממ"נ גם לרש"י וכמו שנתבאר באות ז'. ובשהה במיעוט סימן שני של עוף לרבינו ירוחם כשר גם לרש"י ולהרשב"א והיש"ש יש מקום להחמיר בו וא"כ ממילא אין מקום להחמיר בו רק בשהיי' כדי שחיטת בהמה דבפחות מזה בלא"ה כשר להרשב"א והיש"ש וכמו דמבואר באות ט'. ובספק שהיי' במיעוט בתרא יש לצדד להקל כמבואר באות יו"ד: סימן יב יחקור בדין נמצא גמי או עשב ארוך מונח בקנה או בושט ונחתך בעת השחיטה מה דינו בבהמה או בעוף. וגם יבאר דין שהה במיעוט סימנים ומקודם אמרתי לבאר מה דינו ע"פ דינא דגמרא ואח"כ נחקור מה דינו ע"פ המנהג שנהגו להחמיר בדינים אלו וכמש"כ הרמ"א בסי' כ"ג

הנה דין זה דנמצא גמי חתוך בושט מבואר להדיא ביו"ד סי' כ"ג סעיף ב' בהג"ה וז"ל ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך הדבר לשהות מעט בחתיכות הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי' שהיי' במשהו וטריפה ומקור דין זה הוא משו"ת תרומת הדשן סי' קפ"ה ושם נזכר בעובדא שהיה שנמצא גמי עגול באווז ואסרה וע"ש דמבואר בדבריו דלא משום חומרא בעלמא לפי מה שנהגו לאסור כל שהיית משהו קאתי עלה רק אסרה ע"פ דין משום ספק איסורא דאורייתא והוא לפי מה שכתבו הראשונים לחוש לדעת רש"י דפוסק הלכתא כרב דאמר בחולין (דף ל"ב) דשיעור שהייה הוא רק בכדי שחיטה לחודא של בהמה לבהמה וכדי שחיטת עוף לעוף ומפרש לה התה"ד דלרב אין שום שיעור לשהיי' דעוף כלל ונאסר במשהו דהרי לפעמים נמצא שיהי' שחיטת העוף במשהו וכגון שהי' חצי הקנה פגום והוסיף כל שהו דסגי. והנה לדעתו של תה"ד בודאי נראה פשוט דבשהיי' דבהמה דהוא ע"פ דין כשחיטת בהמה ג"כ אין צריך לשער כדי שיעור שחיטת שני הסימנים רק כשיעור שחיטה של רוב הושט ומשהו מן הקנה דהרי גם בבהמה ג"כ משכחת לה חצי קנה פגום. וכן הוא מבואר בכרתי ופלתי. והנה בהך דינא דנמצא גמי הרי אין מקום לאסור גם להתה"ד רק בעוף אבל בבהמה הרי אין שום מקום לאוסרו כלל ע"פ הדין דהרי לכה"פ מוכרח להיות הושט שלם וא"כ לכה"פ יש שיעור לשהייתו כמשהו מן הקנה ורוב הושט וכיון דבחתיכת הגמי ודאי לא שהה בו כשיעור זה פשיטא דכשרה והרמ"א שסתם הדברים וכ' סתמא דאם נמצא גמי אסורה ומוכח דקאי גם על בהמה הוא משום דהרמ"א כתב שם מקודם דנהגו במדינות אלו להטריף שהיי' במשהו גם בבהמה וכ' שם הש"ך בס"ק זיין דדעת הרמ"א לאסור גם בהפ"מ שהיית משהו אפי' בבהמה ומש"ה סתם אח"כ הדברים דלדידן עוף ובהמה שוים הם לאיסור רק דבעוף אסור ע"פ דין להתה"ד לדידן דחוששין להחמיר כשיטת רש"י ובבהמה האיסור ע"פ המנהג וכן כתב הב"ח יעו"ש. וראיתי להכנה"ג בהגהותיו על הב"י אות ל"ב שבא כמה פעמים מעשה לידו שנמצא עשב בושט והי' ספק אם נחתך הגמי והתיר דדינו של התה"ד אינו אלא חומרא לפי המנהג שנהגו לאסור שהיות משהו ומסתייען לאסור בודאי נחתך ולא בספק. והגם דהכנה"ג סתם דבריו מ"מ הרי לכאורה זה אינו רק בבהמה דבה הוא רק משום מנהג אבל בעוף הרי ע"פ דין קאסר לה התה"ד. אמנם יש לצדד להקל בספק נחתך גם בעוף משום ספק ספיקא. דלמא לא נחתך כלל