בית הלוי חלק ב לט

כולו וא"כ הרי שוב יש שיעור לשחיטת העוף דאין לך שחיטה פחותה מחצי הסימן דהרי גם בקנה פגום מ"מ צריך לשחוט חציו. ועיין ביו"ד סי' כ"ג סעי' ב' הובא שם דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי וכתב שם הש"ך בשם הב"ח להתיר בנמצא עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלא שום ראיה ולפי מה שנתבאר דברי הב"ח מוכרחים

[ט] והנה לפי מה שהסברנו שיטתו של רבינו ירוחם יצא לנו עוד קולא אחת וגדולה היא, דעד כאן לא מבעיא לן שהה במיעוט סימנים אלא בבהמה או גם בעוף ובמיעוט סימן הראשון אבל במיעוט של סימן השני בעוף דגם רש"י מודה דמדאורייתא אין צריך לשחוט סימן שני כלל בעוף וכמ"ש רש"י להדיא בדף כ' מהא דתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים ובשהה בו הרי אין שום סברא כלל לומר דיהיה אסור מדאורייתא וא"כ לרבינו ירוחם הרי בכה"ג לא מיבעיא לן כלל ואין לנו שום מקום לאסור בו אחרי דלא מצינו בגמ' שחששו בו. ורק לדעת הרשב"א והיש"ש דלרש"י האבעיא אי אסור מדרבנן ומשום גזירה יש לנו מקום ספק אי קאי האיבעיא גם על סימן שני בעוף דמ"מ שייך הך גזירה או נאמר דבכה"ג לא נסתפקה הגמ' כלל דרק בבהמה או בעוף בסימן ראשון הא הסביר רש"י דאע"ג דניתר בשחיטת הרוב מ"מ כי גמרה יש לומר דכולה חדא שחיטה היא אבל מסימן אחד לחבירו יש לומר דלא נסתפק הגמ' כלל ופשיטא ליה דלא שייך למגזר ביה ולומר כולה חדא שחיטה רק בסימן א' מרובו על מיעוטו ולא מסימן לחבירו וצ"ע בזה. ועיי' בלשון תורת הבית שהבאנו לעיל שכ' וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו פרש"י בין בעוף בין בבהמה ובשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט. ומאריכת לשונו משמע קצת דבסימן שני של עוף לא מיבעיא כלל ופשיטא ליה דכשירה. ולכאורה היה נראה להביא קצת סמוכין לזה דבמס' זבחים (דף ס"ה) קאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש רבא דס"ל שהייה פסלה בסימן שני בעולת העוף ומש"ה כשמבדיל סימן שני בחטאת העוף אחר שחתך רוב בשר בין סימן ראשון לשני איכא שהייה דכה"ג היה פסול בעולת העוף ונמצא דלא עשה בה מעשה עולה. ולכאורה קשה אם נאמר דבשחיטה פסלה שהייה בעוף גם אחר שעשה בה הכשר שחיטה ואוסרה באכילה א"כ כמו כן צריך להיות במליקה דגם אחר שמלק שיעור מליקה אם שהה בו ומלק הסימן השני צריך להיות אסורה באכילה דהרי בחטאת העוף המליקה במקום שחיטה דחולין הוא וא"כ האיך רשאי למלוק הסימן השני אחר שיעור השהייה והרי פוסל הקרבן ואוסרו באכילה ויהיה כשהייה במיעוט בתרא דאסור לרש"י. ולא מיבעיא אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא אי פסלה שהייה במיעוט בתרא מדאורייתא הרי בודאי צריך להיות אסור למלוק סימן שני אחר שיעור שהייה, אלא אפי' אם נאמר כהרשב"א דהא רק מדרבנן וגם אם נאמר עוד דאם עשה בקדשים דבר האוסר באכילה מדרבנן מ"מ שרי לאוכלו דלא גזרו בו רבנן משום עשה דאכילת קדשים מ"מ זה ניחא בדיעבד אבל לכתחילה הרי צריך להיות אסור למלוק הסימן השני דלמה לו לעבור על דרבנן לכתחילה בלי שום צורך ומוכח דלא מיבעיא לי' רק במיעוט סימן ראשון אבל בסימן שני דעוף לא מבעיא ליה כלל ובודאי לא פסלה. דהגם דיש לדחות ראי' זו בדוחק עכ"ז יען לא ידעתי לדחותה בתי' מרווח לא כתבתיו. אמנם בסמ"ק סי' קצ"ו איתא וז"ל והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה כו' רש"י אוסר ואין מודים לו כי רבינו תם מתיר אך נהגו כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף וזרק העוף מידו ועודנו מפרכס כו' לא יחתוך סימן שני עם ראשו בסכין או בקורדם לפי ששהה בין סימן ראשון לשני ואפי' כששחט ב' סימנים יש ליזהר בזה שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים משייר במיעוט סימנים ולאו אדעתי'. הרי משמע מדבריו להדיא דגם אם שחט. סימן ראשון כולו מ"מ פוסל עדיין שהיי' בסימן שני ודלא כמש"כ, אמנם יש לומר דגם הוא לא כתב כן רק לחומרא בעלמא לכתחילה דלמה יעשה כן בלי צורך כיון דחזינן דהגמ' נסתפקה דלמא פוסל גם אחר הכשר שחיטה משו"ה אין לעשות כן לכתחילה ואפי' בסימן שני אבל לא דכונת הסמ"ק דגם זה יהיה בכלל האבעיא ויהיה אסור גם בדיעבד לדעת רש"י דפוסק האבעיא לחומרא. ותדע דכוונת הסמ"ק הוא רק לכתחילה דהרי עיקר הספק הא אסביר לן רש"י מי אמרינן דכשגמר השחיטה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דכולהו חדא שחיטה היא וא"כ בודאי נראה דע"כ לא נסתפקו הגמ' רק בשלא סילק ידיו עדיין מן העוף רק שהה בו ועדיין העוף בידו אבל כשכבר זרק העוף מידו וסלק ידיו ממנו בודאי דלפי הסברא נראה דאין שום מקום לומר דמה שחותך אח"כ יהי' כולה חדא מילתא היא. וכן משמע לי לשון רש"י שכתב (בדף ל"ב) וז"ל תיקו ולחומרא כו' ונראה דהשוחט רוב הסימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין והרי בתחילה כתב דהוא איבעיא דלא איפשיטא ולחומרא ולמה כתב אח"כ דנראה לו. וכן כתב מוטב שיכה והרי ע"פ דינא דהגמ' מוכרח כן אלא ודאי דכיון דכבר השליך העוף מידו גם לרש"י אינו בכלל האיבעיא לאוסרו בדיעבד ורק לכתחילה החמיר רש"י שלא לעשות כן. וכן מצאתי להדי' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ד שכתב כן בפשיטות והביא סמוכין לזה מדברי רש"י יעו"ש וא"כ הסמ"ק דאיירי כשזרק העוף מידו בע"כ אין כוונתו רק לכתחילה וכמו שכתבנו. אמנם מלשון הש"ע משמע דלא כמש"כ דז"ל הש"ע בסעיף ה' אחר ששחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהיי' פוסלת ולפי"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת שני הסימנים פוסלת שהיי'. הרי משמע להדיא דגם בעוף פוסל גם במיעוט של סימן שני וצ"ע מנ"ל זה. שוב ראיתי בפתחי תשובה שכ' בשו"ת מאיר נתיבים שרב א' האריך להקל בשהיי' בסימן שני בעוף והוא השיג עליו ואין בידי ספר זה לעיין בו. וממה שנתבאר למעלה מובן הדבר דגם אם נרצה להחמיר גם בשהיי' במיעוט סימן שני דעוף מ"מ אין להחמיר בו רק בששהה כדי שחיטת בהמה דהרי אין מקום לחומרא זו רק לשיטת הרשב"א והיש"ש ולדידהו הא בלא"ה גם לרש"י אין לאסור רק בשיעור שחיטת בהמה וכמו שכתבנו באות ד'

[י] עוד זאת יש לחקור היכא דאיכא ספק שהייה במיעוט בתרא מה דינו עפ"י דין לפי מה שפסק בש"ע להלכה דלא כרש"י רק נהגו לאסור א"כ הא י"ל דלא נהגו כן רק בודאי שהייה ולא בספק דהרי הוא ספק במנהג ולקולא. ולא עוד אלא אפי' לרש"י בעצמו יש לומר להקל בספיקו דלא מיבעיא אם נאמר כהרשב"א דהאיבעיא הוא רק בדרבנן וא"כ הא דפסק רש"י לחומרא הוא משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוא גם בדרבנן לחומרא הרי זה לא שייך רק בודאי שהה אבל אם נסתפק אם שהה הרי הוא ספק במעשה וספק דרבנן הוא לקולא. אלא אפי' אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא בדאורייתא מ"מ הרי יש מקום להקל בספיקו כיון דאפילו אם בודאי שהה אינו רק ספק אם אוסר במיעוט בתרא דהוא איבעיא דלא איפשטא א"כ בספק שהה ה"ל ספק ספיקא ושרי גם בדאורייתא. רק דלרבינו ירוחם עדיין תלוי זה בפלוגתא דרבוותא דלהפוסקים בתיקו דאיסורא בדרבנן לקולא א"כ הרי חשבינן ליה כספק גמור וא"כ אם נצטרף לי' עוד ספק אחר במעשה שפיר מקרי ס"ס ושרי גם בדאורייתא אבל לדעת הר"א, ממיץ והעומדים בשיטתו שהביא הגהות