בית הלוי חלק ב לז

גם בדרבנן הוא להחמיר. ועיי' בהשגות הראב"ד פרק ג' מה' שחיטה דגם הוא מפרש הך איבעיא כפרש"י וז"ל אבל הפירוש השוה לשניהם ששחט הרוב ושהה וגמר מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה הוא מאן מוכח או דילמא לא חיישינן לה. ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל וכ"ש לרוב. ונ"ל באותן שתי האבעיות תיקו ולקולא עכ"ד. וטעמא הוא משום דסבירא לי' כדעת הפוסקים דגם תיקו דאיסורא כל בדרבנן הוא לקולא

[ב] והנה נכתוב פירוש דברי הראב"ד לפי שראיתי מי שנתקשה בדבריו ודחק להביא ממרחק מקום מוצא מאין יצא להראב"ד לחלק בזה בין בהמה לעוף. ובאמת דבריו ברור מללו דהי' קשה להראב"ד מה שהקשה רש"י בעצמו על שיטתו מהא (דבדף כ"ח) איתא שחט חצי גרגרת ושהה בו כדי שחיטה וגמרה דכשר ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא פי' ונגמרה השחיטה ולא מפסיל בשהיי' ואי אינו כרוב לא עביד ולא כלום הרי דלא פסל שהיי' במיעוט בתרא ונדחק רש"י ליישבו דהא דיחויא בעלמא הוא וכן הקשו התוס' והרא"ש מהתוספתא דאמרה שחט רוב גרגרת ושהה בי' שחיטתו כשירה. והראב"ד מתרץ לה בטוב בלשונו שכתב מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה היא מאן מוכח או דלמא לא חיישינן. הרי דמפרש דספיקו של ר"ה בר' נתן מי חיישינן דהרואה שגמר השחיטה הי' אחר שהיי' ויטעה בו ויסבור שהי' השהיי' קודם גמר הכשר שחיטה ויבא להכשיר שהיי' גמורה או לא חיישינן. וא"כ הרי בעוף וכששחט רק הקנה לבדו הרי אין שום מקום לחשש זה דגם אם יסבור שהיה השהיי' קודם ששחט הרוב הרי שפיר כשירה היא דחצי קנה פגום כשר ומש"ה אמרינן (בדף כ"ח) ובתוספתא דכשירה והאבעיא הוא רק בבהמה או גם בעוף וכששחט רוב הושט ושהה בו וגמרו ואז שפיר יש לחוש דמאן מוכח דהרואה יסבור שהשהיי' היה קודם הכשר שחיטה ונמצא היא נקובת הושט או פסוקת הגרגרת בבהמה ושפיר נסתפק אי אסורה מדרבנן אבל הגמרא (דף כ"ח) והתוספתא דאיירי להדי' בקנה ומשו"ה מכשרי. ועיי' בתוה"ב (דף כ"ד) שהקשה ג"כ על פירש"י וז"ל דבהדי' תני בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה שחיטתו כשירה ולפי גירסתו שפיר הקשה דהרי התוספתא קתני סתמא רוב אחד ומשמע דגם בשחט הושט כשר ושפיר הקשה על פירש"י אבל בתוס' העתיקו התוספתא שחט רוב גרגרת בעוף כו' שחיטתו כשירה ולפי גירסא זו מיישב לה הראב"ד שפיר

[ג] ולפי זה הי' נראה לכאורה לדברי התוס' והרא"ש שדחו פירוש רש"י מהך תוספתא וכן רש"י הקשה על עצמו מהסוגי' (דדף כ"ח) ודחק בה ולא ניחא להו לתרץ כתירוצו של הראב"ד המרווח ונראה בע"כ דהם מפרשים להך איבעיא בדאורייתא דמספקא לי' אי פסלה שהיי' במיעוט בתרא וחולקים על התוה"ב והיש"ש הנ"ל ומשו"ה הקשו שפיר אמנם א"כ צ"ע דברי הרשב"א בתוה"ב דכתב להדי' דלפרש"י הא איבעיא היא בדרבנן ושוב דחה פירושו של רש"י מהסוגי' (דדף כ"ח) והרי נוכל ליישבו כהראב"ד. והפשוט דלא נראה לי' להרשב"א עיקר סברתו של הראב"ד שכתב דהספק הוא אם חיישינן לטעות של הרואה דיסבור דהשהיי' היה קודם ששחט הרוב והרשב"א ס"ל דבע"כ לא חיישינן ליה דא"כ, אף אנו ניחוש להיפוך וגם בשהה קודם ששחט רוב הגרגרת נאסור משום מאן מוכח דהרואה הרי יסבור שכבר היה רוב הקנה שחוט קודם השהיי' וא"כ נאסר בבהמה גם שהיי' במיעוט קמא של הקנה והרי בהדי' איתא בגמרא דבמיעוט הגרגרת לא פסלה שהיי' כלל גם בבהמה ובודאי דגם ר"ה בר' נתן מודה בזה אלא ודאי מוכרח דלא חיישינן לטעות זה רק האיבעיא הוא אי גזרינן שהיי' במיעוט בתרא אטו שהיי' קודם הכשר שחיטה דאם נכשיר אחר גמר שחיטה יבואו להכשיר גם קודם גמר שחיטה ואפי' אם כבר נעשה בה מעשה המטריפה וא"כ גם במיעוט בתרא של קנה בעוף יש לאסור אטו בהמה או אטו שהייה בעוף כשישחוט הושט תחילה וישהה קודם ששחט רובא ומש"ה הקשה הרשב"א שפיר ועכ"פ הרי שוב י"ל דגם התוס' והרא"ש הבינו בפרש"י כהרשב"א דרק בדרבנן קמיבעיא ליה ומ"מ הקשו עליו שפיר וכמו דחזינן דגם הרשב"א נתקשה בזה לפרש"י. אמנם ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק ג' בדיני שהייה אחר שהביא פי' רש"י כתב וז"ל ולפ"ז הפירוש אדם ששחט כו' וחזר ושחט המיעוט הרי זה ספק נבילה כו' הובאו דבריו בתבואת שור והוכיח התב"ש מלשונו דס"ל בדעת רש"י דהך איבעיא הוא אם מדאורייתא פסלה שהיי' במיעוט בתרא ועיי' עוד בתב"ש שכ' דמלשון רש"י שכתב וז"ל או דלמא כיון דהדר וגמרה כולהו חדא שחיטה היא משמע גם כן דמפרש לה בדאורייתא ולא משום גזירה בעלמא

[ד] והנה לדעת הרשב"א והיש"ש יצא לנו קולא גדולה בדעת רש"י דכיון דלדידהו הספק הוא בדרבנן והא דפסק רש"י הך איבעיא לחומרא הוא רק משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוי לחומרא גם בדרבנן וזה הא לא שייך רק בעיקר הדין אי פסלה שהיי' כלל במיעוט בתרא אבל לענין שיעור השהיי' כמה היא הרי הוא פלוגתא דאמוראי (בדף ל"ב) דשמואל ור' יוחנן אמרי כדי שחיטת בהמה אף לעוף ורב ס"ל כדי שחיטת עוף לעוף ובפלוגתא דאמוראי הרי הוא כלל גדול בכ"מ דבדרבנן הלך אחר המיקל א"כ גם אי נאסר שהיי' במיעוט בתרא מ"מ אין מקום לאוסרו רק בשהה בכדי שיעור שחיטת בהמה לעוף ואע"ג דבההיא פלוגתא גופה פסק רש"י כרב מ"מ הרי לא פסק כן רק משום דהוא להחמיר דז"ל רש"י שם ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דקם ליה ר"י בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא עכ"ד, הרי להדי' דלא פסק רש"י כרב בודאי רק מספק משום דיש לילך לחומרא וזהו רק בדאורייתא וכגון בשהה קודם גמר הכשר שחיטה אבל במיעוט בתרא דעיקר הפסול הוא רק מדרבנן גם רש"י יודה דיש לפסוק לקולא כשמואל ור"י כן נראה ברור. אבל לפי מה שהבין הרבינו ירוחם בדעת רש"י דהאיבעיא הוא בדאורייתא א"כ גם במיעוט בתרא יש לאסור גם בשהה רק כדי שחיטת. עוף לעוף לשיטת רש"י דפוסק האיבעיא לחומרא וגם פוסק כרב

[ה] והנה לדעת רבינו ירוחם בודאי דלכאורה אינו מובן סברת רש"י בזה דהאיך יהי' שום סברא לאוסרו מדאורייתא אחר שכבר נגמר כל שיעור הכשר של השחיטה והנראה דרש"י אזל בזה לשיטתו דלעיל (בדף כ"א) כתב רש"י הא דבחטאת העוף מולק סימן אחד לחודא דכיון דכתיב ולא יבדיל כל מה דעביד בה טפי מהכשירה הבדלה היא ועוף הכשירו בסימן אחד והא דמולק כל הסימן הוא משום דבשחיטה צריך כל הסימן לכתחילה הלכך במליקה לא הוי' הבדלה אבל סימן שני ליכא אפי' מצוה לכתחילה כדתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והתוס' שם בד"ה ואינו מבדיל הקשו עליו דהרי (בדף כ"ח) איתא דלכתחילה צריך לשחוט שני הסימנים גם בעוף. וההכרח לומר בדעת רש"י דס"ל דמיעוט של סימן ראשון צריך בעוף לכתחילה מדאוריית' ומשו"ה אין בו משום הבדלה אבל סימן שני דאין צריך רק מדרבנן וכמו שכתב רש"י (בדף כ"ח) הטעם משום גזירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד ומשום הא דאצרכוהו רבנן לכתחילה הרי בזה לא יהי' נפקע איסור הבדלה דאסור מדאורייתא גבי חטאת העוף, שוב מצאתי במפרשים שכתבו כן לישב קושית התוס'. ועכ"פ הרי זהו מוכרח להדי' בדעת רש"י דמיעוט הסימן צריך לשוחטו מדאורייתא מדחזינן דאין. בו איסור הבדלה דהוא איסור מדאורייתא. וכן מוכח מהא דסיים רש"י אבל סימן שני אין צריך כדתני' לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והרי מהך ברייתא אין ראי' רק דמדאורייתא אין צריך סימן שני ואי נאמר דגם מיעוט סימן ראשון א"צ רק מדרבנן מאי מוכיח רש"י מהך