בית הלוי חלק ב לו

אוקימתא דרב אשי הא מוכרח דגם בשר עוף דקדשים בדיעבד אם בישלו בחלב אסור באכילה גם לר"ע ומוכרח דגם איסור דרבנן אסור בקדשים. ובשלמא אם נימא דלא כהרמב"ם וגם לר' עקיבא אסרו בשר עוף גם בבישל ניחא שפיר דגם בקדשים ודאי דלכתחילה אסור לבשלו בחלב דהרי אין שום מצוה לבשלו בחלב אבל להרמב"ם וטור וש"ע הא מוכרח דגם בדיעבד אסור לאוכלו ומצות אכילת קדשים אינו דוחה להך איסורא דרבנן. אמנם גם מזה אין ראי' דהרי בבשר בחלב הוא עצם האיסור ולא תערובת איסור דהרי בב"ח חתיכה עצמה נעשית נבלה וא"כ דומה ממש לשומנו של גיד ומש"ה אסור גם בדרבנן, משא"כ בהך דדם דאינו אלא תערובות איסור שפיר י"ל דשרי בקדשים

[ז] ולכאורה נרא' בדעת התוס' דס"ל דגם איסור דם דומה להך דמנחה פסולה דהרי במס' כריתות (דף ד') איתא שני פסוקים לדם חולין ולדם קדשים והרי הדם הנמשך מהורידין הוא דם שכשר לזריקה וכמו דמוכח מסוגי' זו דחולין וס"ל להתוס' דכיון דיש קרא מיוחד על דם קדשים שוב אין עשה דאכילת קדשים דוחה אותו אפי' אם הוא תערובת איסור, וס"ל עוד להתוס' דכמו דחזינן לענין עצמיות של האיסו' דגם באיסור דרבנן אסרו וכמו בשמנו של גיד דעשו רבנן הך איסורא של דבריהם כעצמיות איסור של תורה דאסור גם בשארי איסורין וכמו כן בל"ת דמקדש דאיסור של תורה אינו נדחה גם בתערובת איסור וכדמוכח מהך דמנחה פסולה כמו כן הוא באיסור דרבנן דגם בתערובת איסור וכהך דנ"ד דהוא דם שבישלו כיון דהוא באיסור דקדשים עשוהו כדאורייתא ואסור באכילה. וכל זה הוא דוחק. ועוד דהרי גם הא דמבואר דשומן הגיד אסור גם בקדשים הרי רק רב אשי הוא דקאמר הכי אבל מקמי הכי הרי מפרשי אמוראי אחרינא להמשנה דהגידין ישרפו בששה עשר באוקימתא אחרינא ומוקמי לה באופן דאסור מדאורייתא יעו"ש (בדף צ"א) וא"כ הרי י"ל דהני אמוראי פליגי על רב אשי בעיקר הסברא וס"ל דכיון דהוא רק איסור דרבנן שרי באכילת קדשים אע"ג דהוא עצם האיסור וא"כ הרי י"ל דגם ר"פ ס"ל כן ומש"ה מוכיח שפיר דרישא לא איירי בקדשים וכמ"ש דאי בקדשי' ע"כ לא אמר ר"י רק לכתחילה ואמאי פליגי רבנן עלי'

[ח] והנה אם נאמר כמו שכתבנו. דבעיקר סברתו של רב אשי דאוסר בשמנו של הגיד בקדשים הוא פלוגתא דאמוראי יתישב לנו היטב הך סוגי' דבחולין (דף ק"ה) דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב ופריך הא בשר עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע כו' רב אשי אמר כולה ר"ע הוא וה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים. וכבר הבאנו דעת הרמב"ם וטור ושו"ע דבשר עוף כיון שהוא רק מדרבנן לא אסרוהו רק באכילה ולא בבישול וכבר הקשו עליו מהך משנה דתני אסור לבשל ומוקים לה רב אשי כר"ע דאינו רק מדרבנן, ומה שתי' המגיד משנה דהרמב"ם מפרש הך לבשל דנקטה המשנה היינו לאכול אם בשלו הרי ודאי דצ"ע טובא דמנ"ל להרמב"ם להוציא לשון בשול דנקטה המשנה ממשמעו ולפרשו על אכילה בלי שום ראיה. ולפי הנ"ל אדרבה מהך סוגי' גופי' יהיה סיוע גדולה להרמב"ם דהנה בהא דפריך הגמרא מעיקרא הא בשר עוף אסור דאורייתא כמאן דלא כר"ע דחקו שם התוס' דמהיכן משמע ליה להמקשן דאסור מדאורייתא דלמא רק מדרבנן דאין לומר דמדקדק הגמרא מדכללה המשנה לכל מיני בשר ביחד ומשמע ליה דחד דינא להו דהרי בסיפא דתני הנודר מן הבשר אסור בכל חוץ מבשר דגים וחגבים הרי בע"כ עוף אינו אסור רק מדרבנן גם לר"ע ומש"ה העלו התוס' דהגמרא דקדק כן מהא דתני בסיפא דאסור להעלותם בגבינה על השולחן ואם לא הי' רק מדרבנן הרי הוא גזרה לגזירה. והנה על תירוצם של התוס' הרי קשה דא"כ רב אשי דמשני דה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים לא הזכיר כלל עיקר הקושי' מה שדחקו להמקשה דאמאי אסור להעלותו על השולחן וכבר הקשה כן על התוס' התורת חיים. אבל להרמב"ם ניחא שפיר דהרי במשנה תני כל הבשר ונמצא גם בשר קדשים בכלל וכמש"כ הר"ן וגם בשר עוף דקדשים בכלל ומש"ה מדקדק הגמרא שפיר דבשר עוף אסור מדאורייתא דס"ל להגמר' כהני אמוראי החולקים (בדף צ"א) על ר"א וס"ל דאיסור דרבנן נדחה מפני מצות אכילת קדשים ואם נאמר דבשר עוף דרבנן הרי ליכא שום איסורא בבישול כלל ורק אם בישלו אסור מדרבנן וא"כ יהי' מוכרח לפרש הא דנקטה המשנה אסור לבשל היינו לאכול אם בשלו כבר וא"כ בקדשים צריך להיות שרי באכילה בדיעבד דנדחה מפני אכילת קדשים ומוכיח הגמרא מני' דעוף ג"כ אסור מדאורייתא. ורב אשי לשיטתו דמוקים בחולין (דף צ"א) דהא דתני הגידין ישרפו בששה עשר דקאי על שמנו של גיד הרי דס"ל דגם באיסור דרבנן אסור בקדשים דהעמידו דבריהם לאוסרו גם בקדשים ומש"ה לשיטתו משני כולה ר"ע. אבל אם נאמר דלא כהרמב"ם וגם בבשר עוף דרבנן אסור גם לבשל הרי ודאי קשה דהאיך מדקדק הגמרא בתחילה הא בשר עוף אסור דאורייתא דהרי גם אם מדרבנן ניחא דנימא דהמשנה איירי באיסור בישול לכתחילה דודאי דגם קדשים אסור לבשלו בחלב דהרי אין מצוה כלל לבשלו בחלב ועיין בישועות יעקב על יו"ד סימן פ"ז ס"ק ו' מה שכתב בזה והרואה יראה מה בין דבריו להנאמר כאן: סימן יא יחקור בדין שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש"י ויחדש אופנים דיש מקום להכשיר גם לרש"י

חולין (דף ל"ב) בעי רב הונא בר' נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ופרש"י שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון ואח"כ גמר שחיטתו מי אמרינן כיון דעבד לי' רובא איתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא תיקו ולחומרא. וכן כתב רש"י לעיל (בדף ל' ע"ב) בשם בעל הלכות גדולות דכיון דאבעיין לא איפשיטא עבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' וברא"ש שחלקו על פרש"י וכתבו דאין שום סברא לפסול במיעוט בתרא כיון דכבר עשה שיעור שחיטה בהכשר ומש"ה פירשו הך איבעיא באופן אחר יעו"ש וכן פסק בשו"ע (סימן כ"ג) להלכה דבדיעבד לא פסלה רק לכתחילה יש לחוש גם לדעת רש"י אבל הרמ"א כתב דהמנהג להטריף גם בדיעבד שהייה במיעוט בתרא ואמרנו לברר קצת דין שהיי' במיעוט בתרא מה דינו ע"פ דינא דגמרא לדעת רש"י. והנה עיי' ברשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) שהביאו לפרש"י וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו תיקו פרש"י ז"ל בין בעוף ובבהמה ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט ועלתה בתיקו ולחומרא דכל שהוא עושה אפי' המיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים ע"כ דבריו. ומבואר בדבריו דגם לדעת רש"י אין הספק אלא אי גזרינן. בכה"ג מדרבנן אבל מדאורייתא גם רש"י מודה דאין שום סברא לומר דהוא אסור וכן כתב להדי' המהרש"ל ביש"ש פרק השוחט (סימן ט') יעויין שם דבזה מתרץ מה שהקשה התוס' על רש"י מהתוספתא דתני בה להדי' שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ותירץ היש"ש דהתוספתא איירי מדאורייתא והך איבעיא הוא רק אי פסלה מדרבנן. והגם דתירוצו דחוק טובא עכ"ז כתב להדי' דהאבעיא הוא רק מדרבנן וכמש"כ הרשב"א. והנה לדבריהם הרי צריך להבין מדוע פסק רש"י הך איבעיא לחומרא כיון דהוא רק ספק בדרבנן וההכרח לומר דס"ל לרש"י דהא דקיי"ל דבדרבנן הלך אחר המיקל הוא רק במקום פלוגתא דאמוראי אבל היכא דהגמרא נשאר בתיקו גם בדרבנן אזלינן לחומרא. וכדעת הר"א ממיץ ועוד גאונים שהובאו בהגהות מיימוני פרק שני מה' חמץ ומצה דתיקו דאיסורא