בית הלוי חלק ב לד

הקרבן דהרי מסקינן במס' קידושין (דף כ"ג) דכהני שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחיה מצי עביד ועיי' בנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ו בתשובת הגאון מו"ה יצחק זצ"ל שכתב דגם לפי פשיטות הגמר' דשלוחי דרחמנא נינהו מ"מ לענין שחיטה שלוחי דידן נינהו דלא שייך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד דשחיטה כשירה בזר ויעו"ש שהוכיח כן מסוגיא דקידושין (דף מ"א) דילפינן בכל התורה שליחות משחיטות קדשים יעו"ש. אמנם אין סברתו מוכרחת דאע"ג דשחיטה כשירה בזר ולא שייך מי איכא מידי מ"מ הרי משארי עבודות ידעינן דאינם שלוחים של הבעלים וממילא ילפינן גם בשחיטה כן מבכל העבודות דמהיכא תיתי נחלק ביניהם. וראיה לזה דהרי בנדרים (דף ל"ה) איבעיא לן אי שלוחי דידן או דרחמנא הם נ"מ למודר הנאה ורצה למפשט מהא דתנן במודר הנאה ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות חטאות ואשמות ודחי שאני מחוסרי כפרה דאין צריך דעת. והרמב"ם כתב בפרק ששי מה' נדרים הלכה ה' היה שמעון כהן מקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחים של בעל הקרבן הרי דסתם דבריו ולא חילק כלל בין מחוסרי כפרה לשארי הקרבנות והתיר בכולם וטעמו הוא משום דמסקינן בקידושין דשלוחי דרחמנא הם ומש"ה שרי בכולהו ואי נאמר דבשחיטה הם שלוחי דידן א"כ אכתי הו"ל לחלק דבמחוסרי כפרה שרי גם לשחוט ובשארי הקרבנות אסור לשחוט ומסתימת דברי הרמב"ם מוכרח דגם שחיטה שרי ומוכרח דגם בשחיטה הם שלוחי דרחמנא כמו בשארי עבודות. ואין לדחות זה ולומר דגם בשחיטה הם שלוחי דרחמנא מ"מ ודאי נראה פשוט דזה לא שייך רק על כהנים דהם נצטוו על מצות הקרבת הקרבנות ושייך לומר דרחמנא עשאן שלוחים ויכולים להקריב גם בלא רשותו של בעל הקרבן וגם בשחיטה הוא כן. אבל זר אין עליו ציווי להקריב כלל ובודאי נראה דאפילו בשחיטה אע"ג דכשרה גם בזר מ"מ אין השוחט שלוחא דרחמנא כלל ואי אפשר לו לשחוט אם לא ע"י שליחות של בעל הקרבן. והרי יותר מזה כתב רש"י ביבמות (דף ל"ג) דאיתא שם זר ששימש בשבת חייב שתים ופריך שימש במאי אילימא בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופרש"י ואין כאן משום זרות ומלשונו משמע דמ"מ חייב משום שבת ועיי' בשער המלך בהלכות ביאת מקדש שהוכיח כן מדברי רש"י הללו דחייב משום שבת והנראה טעמו דס"ל דזר דאינו מצווה על העבודה לא ניתנה שבת לדחות אצלו גם בשחיטה. והא דאיתא ביומא שחיטת פרו בזר כשירה בע"כ צ"ל לפרש"י דה"ק דהפר כשר ולא נפסל במה ששחטו זר אבל מ"מ אסור לזר לשוחטו משום מלאכה ביוה"כ ועי' עוד במס' סנהדרין (דף מ"ט) ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חיללה שבת תלמוד לומר לזנות ופריך מ"ש מניה דידיה ומשני איהו דאשתרי גבי' שבת לגבי עבודה איהי דלא אישתרא גבה שבת תידון בשריפה קמ"ל וגם מכאן משמע קצת דאפי' בשחיטה אסורה דאל"כ הרי לא הוי שבת חמור גבה יותר מלדידיה וי"ל. וגם אם לא נאמר כן מ"מ בעיקר הסברא שכתבנו דעל זה לא שייך שלוחא דרחמנא ודאי נראין הדברים ברורים וכשזר שוחט הוא רק בשליחותו של בעל הקרבן וא"כ לר' אלעזר אי אפשר לעבד לשחוט קרבן של אחרים. והדר קושי' לדוכתא גם זה ניחא דהרי מ"מ הרי מצי איירי הך משנה בקרבן של העבד עצמו ומ"מ נקט שפיר דיעבד דהרי הכהן יכול לשחוט קרבנו של העבד כיון דהכהן הוא שלוחא דרחמנא גם בשחיטה. ולעולם מצי איירי בעבד שאינו משוחרר: סימן י יחקור בהא דקי"ל בעוף דצריך לשחוט הורידין אם לא שחטן וצלאה שלימה אסורה דיעבד או לא

במס' חולין (דף י"ג) דקאמר ר' יהודה עד שישחוט הורידין, ואמרינן על זה בגמרא דגם ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד. וכתבו התוס' שם בד"ה השוחט דגם ר' יהודה לא מצריך שחיטת ורידין רק לכתחילה אבל בדיעבד שלא שחטן וצלאן שלם כשר וראייתם, מהא דקאמר שם (בדף כ"ט) ע"א רב פפא דרישא איירי בחולין ולא במוקדשים מהא דקאמר ר"י שישחוט הורידין ופליגא רבנן עליה ואי ס"ד בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הרי הוא עצמו לדם הוא צריך ומאי מוכיח רב פפא דלמא גם רבנן מודים דלכתחילה צריך למלוק הורידין כדי שיהיה יותר דם בעת הזאה על המזבח רק דבשביל זה הא אינה נאסרת בדיעבד אם לא מלקן ור"י פליג ואוסר בדיעבד אם צלאו שלם בלא שחט הורידין משום שנבלע דם באיברים ומוכח דפשיטא ליה להגמרא דגם לר"י אינו אוסר בדיעבד. והנה אין להקשות דאכתי מי ניחא דהרי נוכל לומר דר"י ורבנן פליגי בדיעבד בלא מלק הורידין דלרבנן שרי גם לכתחילה לצלותו שלם דלא ס"ל סברא דבליעת דם באיברים ול' יהודה אסור לצלותו שלם ואכתי מאי מדקדק רב פפא. ז"א דהמשנה הא לא איירי כלל בדין צלייה אימת שרי לצלותו שלם לכתחילה ואימת לכתחילה אסור לצלותו דנוקי פלוגתייהו בהכי והמשנה הא איירי בדיני שחיטה המכשרת לאכילה כמה צריך או לענין לכתחילה או לענין דיעבד ודקדקו התוספו' שפיר. והנה רוב הפוסקים חולקים על התוס' וס"ל דלר"י אסור גם בדיעבד כדי נטילה סביב הורידין. ועיי' ברא"ש מה שתי' לקושית התוס' והיש"ש הקשה על הרא"ש יעו"ש. וראיתי בספ' אור זרוע הנדפס מחדש בסי' שע"ג שכתב ראיה זו של התוס' וכתב דקל לדחות זה הדקדוק. ולא ביאר לנו טעמו וסברתו במה ליישב קושיא זו

[ב] ולכאורה היה נראה לומר דבחולין (דף קי"ג) איתא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים ומבעיא לן שם לדידיה עצמו אי שרי באכילה או אסור עיין ברמב"ם בפרק שביעי מהלכות מאכלות אסורות שפוסק דגם לדידיה אסור אם לא ע"י חתיכה וצלייה. וכן פסק הרמ"א בסימן ס"ז. וא"כ הרי י"ל דרב פפא ס"ל כן להלכה דגם לדידיה אסור ובעי חתיכה דווקא גם לצלי. וא"כ מוכיח רב פפא שפיר דאם נאמר דרישא איירי בקדשים והרי ר' יהודה לא קאמר רק בעוף ובעוף של קדשים הרי הוא מליקה וסדר מליקה חותך מפרקת קודם חתיכת הסימנים. וא"כ הרי גם אם ישחוט את הורידין אסור לצלותו שלם משום דנשברה המפרקת קודם שתצא נפשה ולא מהני כלל מה דיחתוך גם הורידין ולצלותו אבר אבר הא לא בעינן ורידין כלל ונמצא חתיכת הורידין במליקה אינו לא מעלה ולא מוריד לענין איסור בליעת דם באיברים ואי נימא דאיירי בקדשים הרי בע"כ יהיה מוכרח דהא דאמר ר"י עד שישחוט הורידין אינו משום בליעת דם רק טעמו כדי שיהיה דם יותר בעת הזאה ולכתחילה וא"כ אמאי פליגי רבנן עליה. אבל לפי האמת דאיירי בחולין וטעמו דר"י משום בליעת דם באיברים שוב י"ל דגם בדיעבד אוסרו ר"י אם צלאו שלם. ועי"ש בדף י"ג ברא"ש דגורס שם כגירסת האלפס איבעיא להו ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מניה באומצא או לא ולפי גירסא זו לא לצלי מבעיא ליה כלל ופשיטא דשרי לצלותו גם שלם בלא חיתוך כלל ולפי"ז הרי אין מקום לתי' זה, ומש"ה הרא"ש לשיטתו דחק לישב כאן קושית התוס' אבל לפי גירסא דידן הרי לכאורה נוכל לישב כן. אמנם עיקר, תירוץ זה דחוק קצת כיון דבגמר' שם בדף קי"ג הוא אבעיא דלא איפשיטא קשה קצת לומר דלר"פ הוה פשיטא ליה דאסור דא"כ אמאי לא פשיט רב פפא שם הך אבעי':