בית הלוי חלק ב כה

וכמו בל"ב דקאמר הכל שוחטין ואע"פ שאין מומחין דפירושו שאין יודעין בו אי גמיר או לא: סימן ו יבאר אינו מוחזק מה דינו

ובדין מוחזקים מצינו בו מחלוקת גדולה בין הראשונים גם בדיעבד אשר לא ביארו לנו רבותינו האחרונים מפורש בזה דז"ל הטור הכל שוחטין כו' וכל אדם אפי' אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שיודע ה' שחיטה שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין בד"א שאינו בפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה אבל אם הוא לפנינו צריך לבודקו אם הוא מומחה ולשאלו אם נתעלף עכ"ד. וחזינן להדי' מדבריו דרק משום דסומכין על הא דרוב המצוין לשחוט בודאי כבר הוא מוחזק מש"ה הוא דכשירה בדיעבד כשאינו לפנינו אבל אם ידוע לנו בודאי שאינו מוחזק וזהו פעם ראשונה ששחט מעולם והלך לו בלא בדיקה שחיטתו אסורה גם בדיעבד דכמו בהא דמומחין דפירושו דסומכין שהוא מומחה כמו כן הוא לגבי מוחזק דסומכין שהוא מוחזק אבל בודאי אינו מוחזק אסורה. אבל הרמב"ם כתב בפרק ד' ישראל היודע ה' שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות שיהי' רגיל וזריז ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו שחיטתו כשירה הרי דס"ל דבדיעבד כשר אע"ג דהוא ודאי אינו מוחזק דס"ל דאע"ג דבל"ב של רבינא דאוסר בדיעבד אינו מוחזק הרי פירושו שאינו ידוע לנו אם הוא מוחזק וכדאיתא בגמרא אבל לא שחט לפנינו שלשה פעמים לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתא קמן אסור מ"מ ס"ל להרמב"ם דלהחולקים על רבינא ס"ל דאפי' ודאי אינו מוחזק וזהו פעם ראשון ששחט כשירה. ויצא לו זה מלשון הגמרא דבלישנא דמומחין קאמר רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דפירושו דתלינן ע"י מעשה השחיטה דהוא מומחה דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהא אם באמת אינו מומחה לכ"ע אסורה. וללישנא בתרא קאמר לעילופי לא חיישינן ומפרש הרמב"ם דלא משום דע"י מעשה השחיטה מחזקינן ליה במוחזק דא"כ ה"ל לומר רוב מוחזקין הם וקאמר לעילופי לא חיישינן פי' דגם אם הוא אינו מוחזק לא חיישינן לעילוף כלל וזהו ברור בדעתו ועיי' במלחמות הרמב"ן שהוכיח כדעת הגאונים שכתב דעל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לא סמכינן לכתחילה אלא בדיעבד וליתא קמן והביא ראי' מלשון הגמרא דקאמר רוב מומחין ועל מוחזק אמר לעילופי לא חיישינן ולא קאמר בחד לישנא רוב מצוין מומחין ומוחזקין אלא דלאינו מוחזק לא חיישינן כלל גם לכתחילה ובמומחין חיישינן לכתחילה ובדיעבד סמכינן על הרוב: ולהרמב"ם אין מזה ראי' כלל דהם שני עניינים דבמומחין משום מעשה השחיטה תלינן דהוא מומחה אבל במוחזקין גם בודאי אינו מוחזק לא חיישינן לעילוף ולעולם י"ל דגם על רוב מומחין סומכין לגמרי גם לכתחילה ומוכח דהרמב"ן חולק על הרמב"ם וס"ל כהטור דודאי אינו מוחזק גם לדידן אסור. הרי נתבאר לנו מחלוקת הראשונים וצ"ע שלא הוזכר זה כלל בדברי הפוסקים והנה בזה צ"ע דברי השו"ע דבסעיף א' כתב כלשון הטור וז"ל אפי' אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע ה' שחיטה מותר כו' שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין בד"א כשאינו לפנינו אז מותר לאכול וסומכין על החזקה כו' הרי דרק באינו ידוע כשר באינו לפנינו וא"כ תיקשה הא דבסי' ב' סעי' ב' כתב מומר אוכל נבלות לתיאבון שוחט ע"י בדיקת סכין והוא שיודעין בו שיודע ה' שחיטה דס"ל דבמומר לא אמרינן רוב מומחין הם דחשוד הוא לשחוט גם בלא ידיעת ה' שחיטה ואמאי לא התנה בו גם כן שיודעין בו שהוא מוחזק דכמו כן הוא חשוד לשחוט גם באינו מוחזק כיון דבודאי אינו מוחזק אסור גם בדיעבד הרי דלא אמרינן רוב בני אדם אינם מתעלפים ורק על ידי מעשה השחיטה מוכחינן דהוא מוחזק א"כ הוא דומה ממש להך דמומחין ובמומר צריך להיות אסור באינו ידוע. והנה אין להקשות כמו כן על הרמב"ם שכתב בהלכה י"ד ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהי' מומחה הרי זה שוחט לכתחילה אם ישראל בודק לו סכין כו' ואמאי לא התנה גם כן אם הי' מוחזק, דאע"ג דלדידיה כשר גם באינו מוחזק מכל מקום הרי לכתחילה אוסר באינו מוחזק, דזה אינו דהרמב"ם כולל בלשון מומחה גם מוחזק וכמש"כ בהלכה ד' היודע ה' שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה ועיי' בלח"מ מה שדחק בלשון זה, וטעמו של הרמב"ם דאף על גב דבגמרא דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין אע"פ שאינם מוחזקין קורא מומחה רק ליודע ה' שחיטה מכל מקום בעלמא לשון מומחה קורא גם למוחזק וכדאיתא (בב"ק דף צ"ט) גבי טבח שקלקל זיל אייתי ראי' דממחית לתרנגולין דפירושו שהוא אומן ורגיל במלאכה זו ועל כל פנים הרמב"ם קורא להדי' כן ומש"ה כ' סתמא גבי מומר אם היה מומחה אבל על השו"ע קשה אמאי לא התנה שיהי' מוחזק דבלא"ה הא גם בדיעבד אסורה לשיטתו, רק גם זה ניחא דס"ל להשו"ע דבשלמא רוב מומחין דהוא משום כשרות דהשוחט דחושש לאיסור נבלה שמא ינבל ומש"ה לא אמרינן לי' גבי מומר אבל רוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין אינו משום חזקת כשרות רק הוא בטבע דמי שיש לו רכות הלב שיתעלף קשה לו מעשה השחיטה מחמת רכות לבו ושפיר אמרינן כן גם גבי מומר: סימן ז יחקור על הא דסמכינן על הך רובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקת איסור דבהמה בחי' וניחוש לי' מדרבנן. וגם יבואר דעתן של רבותינו הראשונים בעיקר הך כללא דסמוך מיעוטא לחזקה

הרשב"א במשמרת הבית דף ז' חקר על הא דסמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואמאי לא אמרינן בו סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור אינה זבוחה. וכן הקשה על הא דבחולין (דף י"א) קאמר רב אשי דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא ילפינן לה משחיטה מדלא חיישינן דלמא במקום נקב שחט ודחי לי' רב כהנא דלמא היכא דלא אפשר שאני דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא והקשה הרשב"א דלרב אשי דס"ל דאין סברא לחלק בין אפשר ללא אפשר תיקשה ליה אנן היכי אכלינן בישרא דהרי עכ"פ מדרבנן צריך להיות אסורה כל שחיטה שבעולם דהא קיי"ל דכל היכא דחזקה מסייע למיעוט חיישינן לי' מיהא דרבנן. וכן רב כהנא למה אמר לר"מ היכי אכיל בישרא אמאי לא אמר לו אנן היכי אכלינן בישרא גם הקשה מהא דאיתא בקידושין (דף פ') עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מטפלין בה ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ואמרינן שם דשורפין עליה את התרומה ונימא סמוך מיעוטא דצפרדעים לחזקת טהרה דעיסה ולא נשרוף התרומה ומכל הני קושיות הוכיח הרשב"א דבכה"ג לא אמרינן כלל הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה. וז"ל דכל חזקה שמסתלקת ע"י מתעסקין וגם בודאי נתעסק בה מתעסק אחד רק לא ידענו מי הוא שנתעסק בה ורוב המתעסקין בה מסלקין חזקתה שוב לא אמרינן בה חזקה. ומש"ה גבי עיסה בבית דבודאי נמצא חתיכות על העיסה ורוב החתיכות שבבית המה שרצים לא שייך חזקת עיסה כלל. ואין כאן אלא רוב ומיעוט גרידא ומש"ה שורפין התרומה, וכן כתב סברא זו הרמב"ן במלחמות בקידושין בסוגיא דסבלונת. והוסיף שם עוד הרמב"ן דזהו החילוק הא דבעיסה בבית שורפין תרומה ובתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ סמוך