בית הלוי חלק ב כג

והרמ"א בפשיטות דלבעה"ע והעומדים בשיטתו אסור גם ע"ס בדיקה ויצא לנו מזה דלדעת מהרש"ל דלא ס"ל סברא זו ומתיר באינו בן יומו על סמך שיקקפנו לדידי' ודאי דנוכל לומר דגם לבעה"ע שרי לכתחילה על סמך בדיקה

[ו] ומה דקשה על שיטת בעה"ע דא"כ אמאי לא אמרו האמוראים כאוקימתא דרבינא הכל מומחים שוחטים ואפילו אינם מוחזקין ואינו מומחה אסור ובדיעבד שרי. יעויין בט"ז שתירץ קושי' זו דמשמע ליה להגמרא דהך ושחיטתן כשירה דתני במשנה הוא רק על ידי איזו תיקון ומעשה הנצרכת להכשירה ומש"ה בכל האוקימתות איירי רק בצירוף איזו מעשה בטמא במוקדשין באומר ברי לי שלא נגעתי ובכותי ע"י כזית בשר ובמומר לאכול נבלות ע"י בדיקת סכין ובאינו מומחה לרבינא שיבדקנו אח"כ אם יודע ה' שחיטה משא"כ לדידן הא שרי לבעה"ע אח"כ בלא שום בדיקה ומש"ה לא מתוקמא מתניתין בהכי, והוא תירוץ ברור. ובדברים אלו מובן היטב דברי התוס' (בדף ב') דמוקים רבה בר עולא הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין אבל במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשירה והקשו התוס' דלמה נקט שמא יגע בבשר והרי בלא"ה אסור במוקדשין שמא ימשך לפנים וכתבו בתי' השני דמש"ה נקט חשש דשמא יגע משום דבעי למנקט ואם שחט ואמר ברי שלא נגעתי, ובודאי דבלא דברי הט"ז אין התי' מובן כלל דאכתי קשה לא לנקוט הגמרא כלל הך חששא דשמא יגע ונפרש דאם שחט כשירה בלא שום אמירה דידי' ומנ"ל לרבה לחדש הך חששא דשמא יגע כיון דבלא"ה איכא איסור לכתחילה שמא ימשוך ודלמא לא חיישינן כלל לשמא יגע וטפי ה"ל להתוס' לתרץ בפשיטות דלא היה ניחא סיפא דקתני וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דמשום שמא ימשוך הא לא צריך בדיעבד אחרים רואין אותו והרי כל עיקר דאמר רבה בר עולא הך אוקימתא ולא ניחא ליה באינך אוקימתא דאינך אמוראי הוא רק כדי לישב הך וכולן ששחטו, ולדברי הט"ז מובן היטב כוונתם דזה כלל גדול בכל הסוגי' דהך ושחיטתן כשירה מוכרח להיות בצירוף איזו מעשה ומש"ה הוכרח לחדש הך חששא דשמא יגע והוא ברור בכוונת התוס' אמנם לא ביאר לנו הט"ז מהו דדחק להגמרא לומר כן ומדוע לא נפרש כפשטי' דבדיעבד כשר ממילא ומה שכ' הט"ז דלשון המשנה מוכרח כן אינו מובן כוונתו כלל וכלל יעו"ש. ועיי' בכו"פ וגם הוא לא הסביר לנו היטב הטעם בזה ואולי יש איזה טעות הדפוס בדבריו יע"ש וגם דלכאורה ברא"ש מבואר להדי' דלא כהט"ז שכתב וקשה לי להאי פירושא אמאי לא מוקי אינך אמוראי כרבינא במומחין הכל שוחטין ואפילו אינו מומחה על סמך שיבדקנו אח"כ ואם שחט ואי אפשר למבדקיה כשר בלא בדיקה ותי' דלא שייך למתני ביה לכתחילה כיון דאח"כ צריך בדיקה והרי תי' של הרא"ש לא שייך רק להגאונים דלדידהו אי אפשר לפרש הלכתחילה על מומחין וכמו שכתבנו לעיל בראשית דברינו ומוכרח לפרש על אינו מומחה וע"ס בדיקה ושפיר מתרץ לה הרא"ש, אבל לבעה"ע הלא נוכל לפרש הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין וא"צ אח"כ בדיקה כלל. ועכ"פ הרי בדברי הרא"ש מבואר דלא כהט"ז דלקושייתו הא יתפרש ושחיטתן כשירה בליתא קמן דכשר בלא שום תיקון רק ממילא. ולומר דהבעה"ע והרא"ש פליגי בסברתו של הט"ז דחוק טובא לומר כן

[ז] אמנם הדברים נכונים מאד דעיקר הכלל של הט"ז ברור וכדחזינן מכל האוקימתות דאיתא בגמר' וכל הראשונים מודים בו. ויצא לה להגמרא זה דבמשנה תני הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה בדיעבד ומפרשינן להמשנה דקאי על שני אופנים דבתחילה תני הכל שוחטין לכתחילה ונמצא הכל בכלל זה ובאה הסיפא לאשמעינן דיש יוצאין מן הכלל הקדום ואינם כשרים אלא בדיעבד והרי בזה דשחיטתן כשירה דבסיפא אינם משונים מהנכללים ברישא ועיקר השינוי שבהם הוא בלכתחילה וה"ל להמשנה למתני עיקר החידוש דבא לאשמעינן דהני לא ישחטו לכתחילה ומדוע שבקה המשנה עיקר חידושה של הסיפא ונקטה דשחיטתן כשירה מה שבזה אינן משונים מהני דרישא ועיקר החידוש לא ידעינן רק מדיוקא של המשנה. ומזה יצא לי' להגמר' דגם בדיעבד הני דסיפא משונים מהני דרישא דגם בדיעבד צריך עוד תיקון ומעשה להתירן ומש"ה נקט בסיפא ושחיטתן כשירה לאשמעינן הך כללא דאינו כשר ממילא. וביאורו של הסיפא ושחיטתן כשירה דבדיעבד יש אופן שיהי' השחיטה כשירה ומש"ה דחק הגמר' לפרש כן בכל האוקימתות. ועכ"פ הרי מיושבין דברי בעה"ע דלשיטתו הא כשר בדיעבד בלא שום תיקון ומש"ה א"א לפרש הך ושחיטתן כשירה על אינו מומחה וכל זה הוא רק לפי כל האוקימתות שבגמרא דמוקמינן הרישא והסיפא בשני אופנים שפיר מוכרח כן מלשון המשנה מדלא נקטה הסיפא עיקר החילוק דלא ישחוט לכתחילה. אבל הרא"ש הרי הקשה להגאונים דנוקמא הרישא והסיפא באופן אחד הכל באינו מומחה דלכתחילה שרי על סמך שיבדקנו ואם שחט והלך לו כשר בלא בדיקה (דהא לא קשה כלל דנוקים הרישא במומחים והסיפא באינו מומחה וכמבואר בראשית הדברים] וא"כ הרי אתי שפיר לשון המשנה כפשטי' אע"ג דכשר בלא שום תיקון כיון דלפי"ז לא נקטה המשנה שני אופנים ולא באה הסיפא כלל לאשמעינן חידושא דיש דלא ישחוט לכתחילה דהרי הסיפא קאי על אותו אדם עצמו של הרישא דמותר לכתחילה על סמך בדיקה רק באה דאין הבדיקה מעכב בו בדיעבד ובא"א לבודקו כשר וא"כ הקשה הרא"ש שפיר. אבל לבעה"ע דאסור ליתן על סמך בדיקה א"כ הא אי אפשר לפרש רק בשני אופנים הרישא במומחה והסיפא באינו מומחה ומש"ה אי אפשר לפרש כן כיון דבאינו מומחה אחר השחיטה אין צריך לשואלו כלל לבעה"ע וכשר ממילא. ובזה נסתייעו טובא דעת הב"י והד"מ בהבנת דעת בעה"ע דס"ל דאסור על סמך בדיקה דאל"כ הרי לכאורה ודאי דקשה על בעה"ע שחולק על הגאונים בלא שום ראיה ומקיל דאחר שחיטה א"צ בדיקה. ואע"ג דהתוס' והמאור ג"כ חולקים עליהם דגם לכתחילה א"צ בדיקה כלל הם הביאו ראי' לדבריהם מדלא מוקמי שארי אמוראי כן ומל"ב דרבינא ואם נתפוס זאת לראי' מוכחת הרי יהיה מוכרח דגם לכתחילה שרי אבל בעה"ע הא ג"כ מודה לעיקר סברת הגאונים דלא לגמרי סמכינן על הך רובא וחיישינן למיעוטא דאינו מומחין א"כ מנ"ל לחדש הך קולא דאחר שחיטה א"צ בדיקה ואפילו ישנו לפנינו דלפי הסברא החיצונה הרי נראה דכל שהוא לפנינו ואפשר בקל לבודקו הוא כמו לכתחילה. אבל לפי הנ"ל הוכיח דעתו מכח קושי' הרמב"ן והתוס' אמאי לא מוקמי' הכל מומחין שוחטין ואפי' אינם מוחזקין [דבמוחזקין פשיטא ליה דלא חיישינן כלל מכח לשון הגמר' דאמרה לעילופי לא חיישינן וכמש"כ גם הרמב"ן] והסיפא באינו מומחה וע"י בדיקה ולא ס"ל מה שכתב הרמב"ן דכל דבדיעבד כשר מותר ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ וכמו דכמה מהראשונים לא ס"ל כן דעומד בשיטתן של התוס' שכתבו (בדף ג') בהא דאוקים רבא הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל עומד על גבו אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו והוכיחו שם התוס' דלאביי שרי ביוצא ונכנס לחודא היכא דלא אפשר לבודקו ע"י כזית בשר ואפ"ה הא אוסר לכתחילה ביוצא ונכנס אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר וכן ס"ל לבעה"ע ומזה הוכיח בעה"ע דבדיעבד א"צ בדיקה כלל ומש"ה אי אפשר לאוקמא המשנה כן. אבל אם נאמר דגם בעה"ע מודה דשרי ליתן על סמך שיבדקנו