בית הלוי חלק ב כ

דאיתא בתוספתא דנגנבה בהמתו ומצאה שחוטה דכשירה דס"ל גם כן הסברא בזה כהבדק הבית דהוא משום חזקת כשרות

[ג] והנה לפי זה הרי נראה ודאי דהך רובא לא עדיף אצלנו יותר מעדותו של עד אחד שהוא מעיד על הבהמה דנשחטה בהכשר כיון דעיקרו של הרוב הוא רק משום נאמנות וחזקת כשרות של השוחט דכמו דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורים וסבירא להו להני אמוראי החולקים על רבינא דגם כשאינו מעיד כלל רק בשחט והלך לו דמעשה השחיטה שלו הוא כאילו העיד לפנינו מפורש על על בהמה זו דכשירה היא ומש"ה כל שידענו שישראל שחטה וכגון בנמצא שחוט במקום שרוב ישראל סמכינן על מעשה זו וה"ה כעדות גמורה. אמנם מצינו חולקים על זה דבמס' גטין (דף ב') בתוס' ד"ה ע"א כתבו דהא דע"א נאמן על השחיטה אע"ג דאיכא חזקת איסור הוא משום דבידו לשוחטה ואע"ג דאם מעיקרא לא נשחטה כראוי אין בידו השתא לתקן האיסור מ"מ מעיקרו היה בידו לשחטה בהכשר, דאל"כ אמאי מהימן ע"א כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ד התוס', ולמדנו מדבריהם דאם נמצא בית השחיטה ניכר שפיר ניחא להו מה דנאמן גם אם שחט בינו לבין עצמו גם אם נאמר דע"א בעלמא אינו נאמן על השחיטה דלא מקרי בידו מכל מקום היה מהני משום. סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא הוקשה להתוס' רק מהא דמהימן גם בלא ניכר בית השחיטה דבכה"ג לא שייך הך רובא ומזה הוכיחו דשחיטה מקרי בידו ונאמן בה ע"א, ומוכרח להדי' מדברי התוס' דהך רובא עדיף יותר מאילו העיד ע"א מפורש על הבהמה דנשחטה בהכשר וצ"ל להתוס' דהך רובא אינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק הוא כמו שארי חזקות שבש"ס וכמו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וכמו חזקה אין אדם מתפייס במומין דפירושם דחכמים ירדו לסוף דעתם של בני אדם וידעו דהוא כן וכמו כן הכא חזקה דמי שאינו יודע ה' שחיטה לא ישחוט כמעשה השחיטה רק יהרוג או יערוף והמעשה מוכיח עליו דהוא מומחה. ועיי' בהגהות אשרי פרק א' דחולין שכתב ג"כ כהתוס' בשם או"ז וז"ל הקשה באו"ז האיך נאמן השוחט והרי ע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא ובהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ובשלמא בנמצאת הבהמה שחוטה כהוגן אלא שאינו ידוע אם מומחה שחטה אמרו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל אם נותן לו בשר לאכול האיך נאמן ניחוש שמא הרגה בקופיץ, הרי להדיא דהך רובא עדיף מעדותו של ע"א ומהני גם במקום שאין ע"א נאמן וס"ל הסברא בזה כמש"כ להתוס' ועיי' בטור סי' ב' שכתב בשם הרשב"א במומר אוכל נבלות לתיאבון דשוחט לכתחילה כשבדקו לו סכין ואפילו אם אין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אם לא הרי דגם במומר לנבלה אמרינן הך סברא דרוב מצוין מומחין הם אע"ג דאינו נאמן בעדותו על השחיטה ומוכרח דס"ל ג"כ הסברא כהתוס' הנ"ל, ועיי' בב"י שהביא דדעת הרמב"ם והר"ן והמרדכי דבמומר לא אמרינן הך רובא ונראה דס"ל כהבדה"ב דהוא משום חזקת כשרות ובשו"ע כתב כדבריהם דבמומר בעינן שנדע שהוא מומחה יע"ש. והנה מדברי התוס' דגיטין והג"א הנ"ל יצא לנו עוד חידוש א' דהא דאמרינן באבדו לו גדיו ומצאן שחוטין דכשרים דזה אינו רק בניכר בית השחיטה ורואה שנשחטו כהוגן אבל לא במצא שנחתך כל הראש ולא מיבעיא היכא דיש לחוש שנהרג עבור כלבים דאסורה אלא אפילו ידוע שנעשה עבור אכילת אדם מ"מ כיון שאינו ניכר בית השחיטה לא שייך הך רובא ויש לחוש שמא שחטה אינו מומחה, ולפי הסברא הראשונה שכתבנו בשם הבדה"ב גם בכה"ג כשירה, וזהו שדקדק הטור וכ' בסי' א' המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצוין כשירה וברמב"ם ליתא תיבת כראוי רק ומצא שחוט בבית כו', דהטור לשיטתו שסתם (בסימן ב') דגם במומר אמרינן הך רובא, והמחבר בשו"ע תפס כחומר שני הסברות דבסי' ב' כתב גבי מומר דבעינן שנדע שהוא מומחה ובסי' א' כתב ומצא שחוטה כראוי לחוש לחומרא לדעת הרשב"א והתוס'. וצ"ע שלא הובא כל זה במחברים

[ד] והנה לפי מה שנתבאר להבה"ב דמעשה של השחיטה לא עדיף יותר מאם העיד לפנינו זה השוחט על בשר זה דכשר הוא מיושב לנו היטב הא דבב"ק (דף צ"ט) איתא דטבח אומן שקלקל פטור מלשלם ומביא הגמרא עובדא באחד ששחט וקלקל ואתא לקמי' דר' יוחנן ואמר זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולין ואפטריך ועיי' בש"ך יו"ד (סימן א') שכתב וז"ל ועיי' בחו"מ (סי' ש"י) גבי טבח אומן שקלקל לא אמרינן בכה"ג רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, ולא ביאר לנו הש"ך הטעם אמאי לא נימא שם הך רובא ועיי' בפרי מגדים מה שדחק בזה ועיי' עוד בגליון הש"ע מה שנדפס בהגהות מהגאון רבינו עקיבא איגר זצלל"ה זיע"א מה שכתב בישוב קושיא זו של הש"ך. ולהרמב"ם והבה"ב ניחא שפיר דהך רובא אינו רק כאמירה של השוחט דחשבינן ליה כאלו אמר על עצמו שהוא מומחה ונאמן בתורת עדות גם על עצמו וזה מהני שפיר לענין איסורא דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורים ואפילו בשל עצמו נאמן. אבל לענין דין ממון לא מהני סברא זו כלל דהרי שם בעובדא דר' יוחנן עמד הטבח בפניו וצווח מומחה אני ואיני צריך לשלם ולא הימני' ר' יוחנן והצריכו עדים שהוא כדבריו והטעם לזה אע"ג דהוא טוען ברי וגם הוא מוחזק מ"מ כיון דבודאי הזיק לחבירו וניבל בהמתו אינו נאמן בדברי עצמו לפטור מן התשלומין עד שמביא ראי' א"כ הא לא שייך לומר דיהי' נאמן משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דמעשה של השחיטה שלו אינו מוסיף שום בירור יותר מאמירתו, וכמו דלא מהני מה שטוען בעצמו כמו כן לא מהני לו מעשה השחיטה שלו שעשה דהרי הוא ראי' מדידי' לדידי' דלא מהני לענין חיוב ממון, ותי' נכון הוא: [

[ [ה] גם עוד יתבאר לנו בזה דהנה לפי המסקנא. דקיי"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ודעת הגאונים דזה לא מהני רק בדיעבד ששחט אבל לכתחילה צריך בדיקה אם הוא מומחה וגם אחר ששחט צריך בדיקה ורק באינו לפנינו דאי אפשר לבודקו סמכינן על הך רובא וכבר האריכו הראשונים בזה אמנם עדיין לא כתבו לנו כלל מאין יצא להגאונים סברא זו. ולפי הנ"ל דברי הגאונים כמעט מוכרחים בגמרא דהרי בלישנא קמא קאמר רבינא הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע לומר ה' שחיטה מותר ואם לא בדקוהו אסורה, והרי מלשון זה מבואר להדיא דבעינן דוקא שנהי' אנחנו יודעין בו בהשוחט שיודע ה' שחיטה אבל אם הוא בעצמו אומר לפנינו מומחה אני ויודע אני כל ה' שחיטה לא מהני לכתחילה כל זמן שלא בדקו אותו שהאמת כדבריו דהרי קאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה, וכן אם שחט צריך לבודקו ולא מהני אם יאמר להם מומחה אני והנה בודאי דע"פ דין צריך להיות נאמן על עצמו וכמו דבכל האיסורים ע"א נאמן גם בשל עצמו ובודאי דגם רבינא לא יהי' חולק על זה הכלל וכמו דחזינן בלישנא בתרא של רבינא דחייש לאינו מוחזקין ומפרש הכל מוחזקין שוחטין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים אבל בלא"ה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכמו כן בלשון ראשון אם יאמר מומחה אני והלך לו ואי אפשר לבודקו דנאמן גם לרבינא ועד כאן לא פליגי