בית הלוי חלק ב יט

אוסרה ולא היה שותק הרי דעיקר יסודו הוא משום חזקת כשרות דהשוחט וכמו כן נאמר בהך דרוב מומחין הם דהוא משום הך סברא ואפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם שם מ"מ לכאורה בהך דהכא מודים דזהו עיקר הסברא, ועיין בבדק הבית (דף ז') שהקשה שם אמאי סמכינן על הך רובא דרוב מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקת איסור של אינה זבוחה שיש להבהמה בחי' ותי' וז"ל וטעמא דמילתא דכל המצוין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהם מומחין לפי שהדבר מפורסם בישראל ואפילו לעם הארץ שהנבלה אסורה כו' הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט אלא א"כ יודע ה' שחיטה, והרשב"א במשמרת הבית הקשה עליו דלדבריו דכל המצוין אצל שחיטה מומחין הם אמאי קאמר בגמרא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, דנהי דמצינו בשארי דוכתין דהגמ' יאמר לשון כל על דבר שאינו רק רובא אבל להיפוך לא נמצא דבדבר שהוא כל יאמר בגמרא רק רוב, ועכ"פ בדברי הבה"ב הרי מבואר להדי' עיקר הסברא כמו שכתבנו שהוא משום חזקת כשרות של השוחט

[ב] והנה מקודם נבאר דעתו של הבה"ב ולתרץ מעליו קושית הרשב"א דודאי דגם הוא מודה שאינו כולו ממש שלא יהי' שום מציאות דמי שאינו מומחה יהי' מצוי אצל שחיטה, דהרי לפי מה שהסביר בעצמו הסברא של זה הכלל משום חזקת כשרות א"כ לפי זה מי שהוא חשוד ומומר לאכול נבלות הרי בודאי ישחוט גם בלא ידיעת ה' שחיטה כיון שאינו חושש לאיסור נבלה, רק כוונתו דכל ישראל כולם הרי הם אצלנו בחזקת כשרים בודאי ובודאי דחוששים לאיסור נבלה וכל מי שחושש לאיסור נבלה בודאי דלא ישחוט אם אינו מומחה ומש"ה לא שייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהרי בהכשרים מישראל ליכא מיעוטא כלל ולמיעוטא דאינו כשרים הרי אין לחוש כלל דכל אחד מישראל כל זמן שלא נחשד לפנינו הרי הוא אצלנו בחזקת ודאי כשר בלא שום ספק ולא מטעם רובא לחודא מחזקינן לכל אחד בכשר, ותדע דהרי כל ע"א נאמן באיסורים גם להעיד נגד כמה חזקות ונגד הרוב ואפי' ברובא דאיתא קמן וכמו בחנות שרוב בשר שבה טרפה מ"מ נאמן לומר על חתיכה אחת שהיא כשירה ואפי' אם אין ידוע לנו אם היה בחנות זו כלל בשר כשירה, והטעם לזה דאע"ג דבכלל כל העולם איכא מיעוט אנשים חשודים, מ"מ כל אחד מישראל שאנחנו דנים עליו הוא אצלנו בחזקת ודאי כשר בלא שום ספק ולא שייך לדון בו מיעוט וחזקה כלל, והרי עדיפא מזה כתבו התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה חלב דגם שחיטת כותי על פי דין כשירה אע"ג דאיכא מיעוט כותים העובדים כו"ם דשחיטתו נבלה מ"מ לא אמרינן בהו סמוך מיעוטא לחזקה דאין להחזיק כל הכותים לרשעים רק להרשע לבדו יעו"ש וא"כ הרי כ"ש דבישראל דלא שייך כלל לומר סמוך מיעוט דחשודים לחזקה, ואפי' לענין דמאי דמיעוט עם הארץ שאינם מעשרים הוא מיעוט המצוי וכמו שכתבו התוס' בכמה דוכתין דמש"ה חששו לו חכמים וגזרו על דמאי מ"מ כתבו התוס' במס' יבמות (דף קי"ט) בד"ה מחוורתא דאפי' לר"מ דס"ל דכל היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט אסור מדאוריית' מ"מ מודה דדמאי הו' רק דרבנן דאם זה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ומש"ה לא אמרינן בו סמוך חזקה למיעוט כו' יעו"ש. הרי דלענין חששא דחשודים לא שייך כלל סברא דסמוך חזקה למיעוטא ורק היכא דיש לחוש דגם הכשרים עושים שלא כדין מצד איזה טעות אז הוא דמקרי מיעוטא (ובזה מיושב דעת המורה שהובא בשלטי הגבורים מס' יבמות פרק בתרא שכתב דאע"ג דעכו"ם מסל"ת נאמן בעיגונא מ"מ פסול בעבירה מן התורה אינו נאמן גם במסל"ת. וכבר שמעתי מקשים עליו מהא (דבדף קכב) גבי משיאין על פי בת קול ופריך הגמרא ודלמא שד הוא ואח"כ פריך ודלמא צרה היא ואמאי לא פריך ודלמא ישראל פסול בעבירה מן התורה הוא [ועיי' שם מה שהקשו אמאי לא פריך ואימא כותי הוא והוכיחו מזה דבמסל"ת לא בעי קשור דברים וע"ש בקרבן נתנאל], ומוכרח דגם הוא נאמן במסל"ת, אבל לפי זה ניחא דכיון דאמרי' דהוא ישראל אין שום מקום ספק כלל להסתפק בפסול וכל שלא נתברר בפסול הרי הוא בודאי כשר בלא שום ספק כלל). וזהו שכתב הבה"ב דכל הכשרים יודעים מאיסור נבלה ובהן כל המצוין אצל שחיטה מומחין הם ומש"ה לא אמרינן בו סמוך מיעוטא, ומ"מ קרי לי' הגמר' שפיר רק רוב כיון דעל כל פנים בכל העולם כולו איכא אנשים גם חשודים וכדומה להם. והרשב"א חולק על סברא זו וס"ל כיון דבכשרים ליכא אפי' מיעוט ה"ל להגמרא לומר כל המצוין מומחים הם דלחשוד לא חיישינן כלל ואינו נזכר בשום דוכתא לדון על חשש זה אם לא בדבר המצוי כדמאי וכדומה. ועיין בטור יורה דעה (סוף סימן קי"ט) בב"י שכתב וז"ל כתב באו"ח תניא בתוספתא דבכורות (פרק ג') החשוד על הכו"ם חשוד על כל המצות האמורות בתורה ולא למפרע אם שחט או ניקר בשר באותו יום ואח"כ המיר אלא מכאן ולהבא. ובתב"ש (סימן ב) חלק על זה וכתב דכל מה ששחט למפרע ג"כ אסור דהרי הוא דומה למקוה הנמדד ונמצא חסר דמטמאינן כל הטהרות למפרע ומפרשינן הטעם בריש נדה משום דהוא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו וחזקת שלמה של המקוה הא איתרע דהרי חסר לפניך וכמו כן הכא יש להבהמה חזקת איסור של אינה זבוחה והרי השוחט פסול לפניך. ועיי' בשב שמעתתא (שמעתתא ג') שכתב לחלק דבשלמא גבי מקוה אנחנו דנים חסרון זה אימתי נעשה אם כעת או למפרע ומחמרינן בי' משום תרתי לריעותא משא"כ במומר הרי מה שהמיר עתה בפני עדים על ידי מעשה זו הא אין לאסור למפרע רק שנבא לחוש לו דילמא גם מקודם עבר עבירה זו חוץ ממה שעשה עתה לזה לא חיישינן גם היכא דאיכא תרתי לריעותא. והנה תי' זה אינו מספיק עדיין ליישב דברי האו"ח דבזה לא ניחא רק היכא דמה ששחט למפרע היו אחרים עומדים על גביו וראו ששחט בהכשר וגם בדקו לו סכין ושוב ליכא למיחש רק דלמא גם מקודם עבד עבודה זרה או חילל שבת בפרהסיא ונעשה מומר לכל התורה דשחיטתו נבלה גם אם נשחטה בכל הלכות שחיטה על זה שייך סברתו של השב שמעתתא דהרי לחשש זה צריכין לחדש בו עוד מעשה אחרת שלא ידענו ממנה דהא בלא מעשה של חילול שבת לא יהי' מומר לכל התורה ורק על ידי עשיות עבירה זו הוא דנעשה מומר. אבל היכא דשחט מקודם בינו לבין עצמו וגם לא בדקו לו סכין תיקשה אמאי סמכינן על שחיטתו דשחט בהכשר ניחוש דלמא לא שחט כד"ת ובסכין פגומה דהרי לענין שיאבד נאמנות שלו אין אנחנו צריכין שיעשה מעשה חדשה וכל מי שאינו חושש בלבו לאיסור נבלה הרי אינו נאמן לאחרים אע"ג שמעולם לא נזדמן לו עדיין לאכול נבילה ומעשה העבירה אינו רק בירור דמינה ידעינן דהוא חשוד וכיון דעתה המיר וידעינן בי' דעתה אינו חושש באיסור נבלה ואין אנו יודעין בו אימתי נתחדש בו דעה הנפסדת ואימתי נחשד לאיסור נבלה וא"כ הוא דומה ממש למקוה ולא נאמין לו למפרע משום דהוא תרתי לריעותא. ובדברי האו"ח הא מבואר דשחיטתו כשירה גם מה ששחט בינו לבין עצמו דסומכין על שחיטתו דנעשה בהכשר דהרי כתב אם שחט או ניקר ואח"כ המיר ולענין ניקור הא ליכא למיחוש רק דלמא לא ניקר כהלכתו ואיירי גם בלא ראו אחרים האיך ניקר ומוכח דגם בכה"ג נאמן גם בשחיטה. אבל לפמש"כ ניחא דחזקת כשרות דישראל אינו נכנס כלל בגדר ספק ורגע קודם שראו בו הריעותא הוא בודאי כשר ולא אמרינן בו כלל הך סברא דתרתי לריעותא וכמש"כ, ונהדר לדידן דבדברי הב"הב מבואר להדי' דרוב מומחין הם הוא משום חזקת כשרות של השוחט וכמש"כ ועיי' מה שכתבנו בסימן א' דדעת הרמב"ם שלא הביא מה