בית הלוי חלק ב קצד

אינה אסורה על בעל הראשון רק אם כבר ניסת לבעל אחר וא"כ גם אם אינה גרושה הרי גם אשת איש שזינתה אסורה לבעלה ומה הוא תשובה להם שאינם גרושים אחר שאמר ואת זנית רעים רבים דהרי אדרבה לענין זנות יותר גרע אינה גרושה מגרושה, והגם דעיקר הענין והכוונה בדברי הילקוט הוא רק משל ותוכו רצוף כוונה פנימות ואין אתנו יודע עד מה תוכן הענין וכוונתו, מ"מ גם על המשל יש לנו ליתן לב ולהבינו, ולפי הנ"ל ניחא היטב דישראל אפי' אם הוא עובד ע"ג חלילה אינו בבחינת אשת איש שזינתה דטומאת ע"ג אינו חל עליהם כלל, וכמו דאיתא בילקוט פ' וילך על פסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים משל למלך שראה בגבירה מבטת בסריס אמר המלך איני מקנא בסריס שאתה מבטת בו שאינו מועיל כלום אלא שאתה גורמת לי להסתיר פני ממך כן אמר הקב"ה לישראל איני מקנא בע"ז שאינו שלכם ואין בו תועלת אלא שאתם גורמים לי להחזיר פנים מכם שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם מפני מה כי פנה אל אלהים אחרים. הרי דאמר דמש"ה אינו בכעס גדול כל כך על עון ע"ג ואינו רק בהסתר פנים מפני שהע"ג הוא רק כמו סריס והרי הוא דומה כאשה שזינתה עם סריס שאינו יכול לבעול כלל וכמו כן אין בחטא זה שום ממשות, וכן איתא במדרש רבה פ' משפטים כיצד עברו ישראל על לא יהי' לך ומחל להם שאין בע"ז ממש כו' משל לבת מלכים ששחקה לסריס כו', והתבונן בלשון הילקוט שאמר כך אמר הקב"ה לישראל איני מקנא בע"ז שאינו שלכם ואין בו תועלת, דקדק ואמר שאינו שלכם והוא כמו שכתבנו דישראל נתקדשו כל כך עד שהע"ז אצלם בבחי' סריס ואין טומאה זו חל עליהם כלל בשום אופן דבשארי עבירות אמר הכתוב אל תטמאו בהם ונטמתם בם דכשעובר עלי' שורה על האדם רוח הטומאה וקשורה בו ככלב ומלפפתו משא"כ בטומאת ע"ז ומש"ה אינו רק בהסתר פנים, אבל בעכו"ם אם עובד ע"ז שורה עליו רוח הטומאה ההוא ומטמא אותו כמו בכל העבירות וזהו שאמר הילקוט ואנכי הסתר אסתיר פני מכם מפני מה כי פנה אל אלהים אחרים דכיון דהם אלהים אחרים ואינו שלהם ומש"ה הוא רק בהסתר פנים, וא"כ הרי יש להבין מהו עיקר הויכוח שאמרה כנס"י כבר כתבת הן ישלח איש את אשתו כיון דנתבאר דטומאה זו אינו שורה כלל על ישראל ואינו נקרא זנות כלל רק כסריס בעלמא, ורק דזה תלוי בעיקר הויכוח דאם נאמר דבגלות הם בבחי' גרושה שהשליכם מעל פניו לגמרי ושוב הם כמו שארי עכו"ם ששורה עליהם גם טומאה זו כשעוברים עלי' וכמו שאמר הכתוב אשר חלק לכל העמים וזהו ששאלה כנס"י דסברה דהיא גרושה וא"כ אינו כסריס ואי אפשר לה לחזור אלי' ובאה התשובה וכי גרושים אתם לי איזה ספר כריתות אמכם דגם בעת הגלות אתם עמי והרי אתם בקדושתכם וממילא אין כאן זנות כלל דאצלכם הרי הוא כסריס

ובזה יתבאר לנו היטב המשך הפסוקים פרשת ואתחנן, פן תשחיתון כו' ופן תשא עיניך השמימה כל אשר חלק לכל העמים ואתכם לקח ה' כו' להיות לו לעם נחלה כו' כי תוליד בנים כו' והשחתם ועשיתם פסל כו' והפיץ ה' אתכם בעמים כו' ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן כו' ובקשתם משם את ה' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, כי שאל נא לימים הראשונים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, והמשך הכ' דאמר להם דגם כשתהי' עובדי ע"ז וגם בגלות תעבדו ע"ז עכ"ז אם תעשו תשובה אח"כ יקבל אתכם ונתן טעם לדבריו כי שאל נא כו' הנהיה כדבר הגדול כו' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו נמצא דהע"ז אצלכם כסריס ואין בה שום ממש ולכך יקבל אתכם

וזהו ביאור הכתוב גבי עגל ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה ולכאורה בפסוק זה אינו מבואר שום בקשה ותחינה ולא שום טענה להמליץ עבור ישראל רק הוא כשואל ומתמיה למה יחרה אפו עליהם וכאלו לא עשו שום דבר גדול שראוי לכעוס עליהם עבורו והלא אינו מובן דהרי עשו להם עגל מסכה ובמדרש על פסוק זה איתא משל למלך שנכנס וראה אשתו מגפפת לדולפקי וכעס עלי' א"ל שושבינו אלו הי' מוליד יפה הייתה כועס עלי' ואם אין בו ממש למה אתה כועס, הוי למה יחרה אפך בעמך, הרי דזהו הטענה שטען משה רבינו דמש"ה אינו ראוי הדבר לכעוס עליהם וטענה זו הזכיר בדבריו שאמר למה יחרה אפך בעמך, אחרי שהן עמך ולקחת אותם לך לעם ונכנס ברשותך ואין רשות ע"ז חל עליהם כלל ואין ראוי לכעוס עליהם בזה

ועכ"פ נתבאר מדברינו דישראל בשעת קבלת התורה זכו לשלשה דברים במה שהקנו גופם לעבודתו מצווים הם על קידוש השם מה שאין כן בבן נח, שנית דעי"ז נתקדש גופם בקדושת הגוף ויכולים לקדש גם אחרים הנתחבר להם ועי"כ היו יכולים לקבל גרים מאוה"ע שיתקדשו גם הם בקדושת ישראל, שלישית דקדושת ישראל אינו נפקע מהם לעולם על ידי שום עון וחטא ונשארים בקדושתם לעולם ואע"פ שחטא ישראל הוא ועי"ז בנקל להם להיות בעלי תשובה ומיד כששב הקב"ה מקבלו וכמאמר הכתוב פ' נצבים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ולפי פירוש של כמה מהראשונים קאי פסוק זה על מצות תשובה כי קרוב היא מאד לאיש הישראלי

ועתה יבואר המדרש רבה שהתחלנו לריח שמניך טובים כל המצות שעשו האבות אינם אלא ריח דימה אותם לשמן הטוב העומד בכלי שלו והריח שלו מגיע למרחוק ואחרים מתבשמין מריחו, כן בהאבות הי' התורה בשמים והם שמרו אותה ונתקדשו בקדושתה, , אבל אנחנו שמן תורק שמך דאנחנו בבחינת הכלי שמונח בו השמן הטוב ומחזיקו דהתורה ניתנה לנו וישראל הם הכלי המחזיקים את השמן, והוא בבחינת עצם הקדושה וכמו דמצינו דהקלף שכותבין עליו התורה הוא נקרא עצם הקדושה וכמו דאיתא בשו"ע או"ח סי' מ"ב דאינו תשמישי קדושה רק עצם הקדושה דהקלף והכתב הכל ביחד הוא תורה וכמו כן כתיב בישראל נתתי תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה, ואורייתא וישראל חדא הוא, וכמו שיבין כל אדם דתפילים כשמניח על ראש ישראל הוא מצוה ונמצא דתפילים וגופו של ישראל ביחד אז הוא מצוה וכן בכל המצות כשנתחברים עם גופו של אדם הישראלי אז ביחד הוי' מצוה, וכן התורה והפה של ישראל הוא תורה, ומסיים על זה הפסוק על כן עלמות אהבוך ומפרש במדרש אלו הגרים דעל ידי זה יכולים גרים להתגייר ותחול גם עליהם קדושת ישראל בהתחברותן לישראל דבר אחר אלו בעלי תשובה דגם כשחוטא לא נפקע ממנו קדושת ישראל ובנקל לו להיות בעל תשובה והשי"ת מקבל אותו, דבר אחר זה דורו של שמד דעבור זה מצווים ישראל למסור גופם על שמירת וקיום התורה וכמו שנתבאר

וזהו ביאור המשך הכתובים שהתחלנו דמדבר במתן תורה וקחשיב להמעלות שזכו אז מה שלא היה מקודם לבני נח, ואמר הכתוב עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים, פי' דזכיתם אז דגם בסוררים יכול להיות השראת שכינתו וקדושתו, וזה כולל הני שני מעלות שכתבנו בשם המדרש דגם גר נתקדש בקדושת ישראל והקב"ה משרה קדושתו עליו, וגם בעלי תשובה, ובמדרש רבה פ' תרומה אמר הקב"ה למשה מה עכו"ם אומרים שאינו חוזר עמהם על שעבדו ע"ז שנאמר סרו מהר אפי' הם סוררים איני מניח אותם ועמהם אני דר שנאמר ואף סוררים לשכון כו' וזהו כמו שנתבאר דגם כשעבדו ע"ז עכ"ז הם בקדושתן ומקבל אותם בתשובה, ושוב בא הכתוב לפרש גם ענין השלישי והוא מה שישראל מצווין על קידוש השם ולמסור