בית הלוי חלק ב קצג

ובזה נפרש הא דאיתא במס' שבת (דף פ"ח) ההוא צדוקי דחזי לרבא דקמעיין בשמעתתא ויתבי אצבעתא דידיה תותי כרעא וקמייץ בהו וקמבען אצבעתי' דמא א"ל עמא עזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא מציתו לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם ויש להבין מה שאמר לו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו דמשמע דהך עובדא של רבא שראה בו הצדוקי כמה יגע בלימוד התורה הוא תלוי באמירת נעשה ונשמע ולכאורה מאי שייך זה לזה רק הענין דכבר נתבאר דאצל בני נח גם המצות הנוהגות בהם מ"מ אינם עליהם רק בבחינת חיוב ואצל ישראל גופם קנוי לעבודתו והנרא' דבזה תלוי ג"כ החילוק שמצינו בין ישראל לבן נח במצות קידש השם דבמס' סנהדרין מסקינן דבן נח אינו מצוה על קידוש השם והוא משום דכיון דאצלו המצות הם רק בגדר חוב אבל גופו בעצמו הוא דבר בפני עצמו ואינו קנוי להמצוה ומש"ה אינם מחויבים למסור גופם עבור קיום המצוה דוגמא לזה איתא בחושן משפט סי' צ"ז דבעל חוב שאין לו במה לשלם אינו מחויב להשכיר עצמו ולעשות לו מלאכה אבל ישראל דהקנו גופם לעבודתו יתברך מש"ה מחויבים הם למסור גם גופם עבור קיום המצות וזהו שדרשו רז"ל אדם כי ימות באוהל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי' דמחויב ליגע עצמו בהבנתה כל מה שבכוחו ומחויב להפקיר גופו על לימודו וזהו גם כן כוונת המכילתא שהבאנו והייתם לי סגולה מכל העמים שתהיו קנוים לי ועוסקים בתורה אמר להם שיקנו גופם לעסק התורה כדי שקיום הגוף לא יהי' חוצץ בפני לימודה של תורה וזהו שכשראה הצדוקי יגיעתו של רבא בתורה עד שמפקיר גופו ומקלקלו עבור הבנתה הבין שזה תלוי במה שהקדימו ישראל נעשה וקיבלו קודם שידעו הפרטים וזהו שאמר לו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו שאתם אוחזין גם עתה במאמרכם הראשון ועכ"פ הרי נתברר לנו חילוק אחד מה שבין ישראל ובין בני נח גם במצות הנוהגים בהם דב"נ אינו מוזהר על קידוש השם וישראל מוזהרים בו, וכל זה הוא עבור שהקנו גופם לקיום התורה והמצוה

והנה בקבלות התורה שהקנו ישראל את גופם לעבודתו יתברך וכמו שנתבאר זכו עי"ז שגופם נתקדש בקדושת התורה וקדושתם הוא בחינת קדושת הגוף דהנה בהקדש מצינו שני אופנים א' קדושת הגוף דעצמות של אותו דבר נתקדש וכמו קדושת הקרבן וכלי שרת שנית קדושת דמים שאין העצמות של אותו כלי קדש רק קדש הוא לדמיו וישראל נתקדשו בקדושת הגוף ככלי שרת וזהו דאיתא במדרש רבה פ' בא על פסוק החודש הזה לכם וז"ל שאם אין מקדשים אותו אין אותו קידש כלום ואל תתמה על זה שהקב"ה קידש את ישראל שנאמר והיתם לי קדושים כו' לכך מה שהם מקדשי' הוא מקוד' רצונך לידע צא למד מכלי שרת כו' ואם כלי חול שהוא מתמלא מן הקודש מתקדש על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים מקדשים את החודש, הרי להדי' מדמה קדושתן של ישראל לקדושת כלי שרת שמקדש כל מה שבא אל תוכו כמו כן ישראל כל מה שהם מקדשים הוא מקודש ובזה נפרש הפסוק ישעי' קפיטיל ל' הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול, ובמס' יבמות (דף כ"ד) דרשינן להאי קרא על גרים יע"ש, והענין דבמס' יבמות (דף מ"ו) איתא דגר שנתגייר אינו גר עד שיתגייר בפני שלשה מישראל שנאמר וכי יגור אתך גר אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר, והטעם דכיון דמעיקרא לא הי' גופו קדוש האיך יתקדש גופו בקדושת ישראל ורק אם נתגייר בפני שלשה מישראל על ידי זה שנתחבר עמהם והם מקדשים אותו נתקדש גם הוא בקדושתן של ישראל וכמו כלי שרת שכל הבא אל תוכו על דעת שיתקדש נעשה קודש וכמו שהסביר לה המדרש האיך ישראל מקדשים החודש, וזהו ביאור הכתוב הן גור יגור אפס מאותי, פי' דאפי' אם יתגיירו גרים מהעכו"ם עכ"ז לא אשרה קדושתי עליהם ויהיו חוץ ממני, רק מי שגר אתך דהיינו שנתגייר בפני ג' מישראל [וכמו דדרשינן מקרא דוכי יגור אתך גר] עליך יפול דזה יתקדש בקדושתך ויהי' שוה לך כאזרח מישראל, הרי נתברר לנו דבמתן תורה זכו להתקדש בקדושת הגוף עד שיכולים לקדש גם לאחרים ועל ידי זה היו יכולים בזמן הבית כשהיו שרוים על אדמתן לקבל גרים וכמו שנתבאר

והנה מצינו עוד חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דקיי"ל דאין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, דבקדושת דמים כיון דמעל בו אדם ונטלן ונתכוין להוציאם מרשות הקדש ונשתמש בו להדיוט כיון שמעל בו פקע קדושתה מינה אבל בקדושת הגוף אפי' נשתמש בו הדיוט ונתכוין בתשמישו להוציאו לחולין ולהכניסן לרשות הדיוט עם כל זה קיימים הם לעולם בקדושתן ואח"כ כשיהנה ממנו אחר גם הוא מועל בו, ודוגמתו מצינו בחינה זו בישראל דקיי"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ומומר שקידש קדושיו קידושין דאע"ג דעובר על כל התורה כולה חלילה וגם עובד ע"ז ומתכוין להוציא את עצמו מכללן של ישראל ולהכנס תוך כלל עכו"ם עכ"ז אי עביד לא מהני ולא פקע מני' קדושת ישראל וכשחוזר אח"כ בתשובה אין צריך לקבל עליו גירות שיהי' דינו כגר הרוצה להתגייר רק הוא ישראל קדוש ממילא כמו שהי' קודם שחטא, וגם קודם שעשה תשובה אין דינו כעכו"ם רק הוא כישראל עובר עבירה ולע"ל יקבל דינו על כל פרט ופרט דעבר ואפי' מדקדוקי סופרים מה שאין בן נח מצווה עליהם כלל, דבעל כרחו הוא ישראל וכמאמר הכתוב ביחזקאל ך' והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים כו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם, דהקב"ה לקח את ישראל לו לעם לעולם וקידשם עד שאפי' אם חלילה יהיו עובדים ע"ז וירצו להפקיע עצמם מקדושתם מ"מ לא יחול עליהם טומאת ע"ג רק מענשם על עשותם זאת הרעה אבל טומאה זו אינה יכולה להיות שורה עליהם כלל, ואינו שורה רק על המצרים והם נקראים בני נכר, וזהו ביאור הכתוב ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל, צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה, אמר שהע"ג הוא חלק העמים אבל אתכם לקח ה' לו לעם נחלה כיום הזה ואמר נחלה שאין לה הפסק לעולם בשום אופן ולעולם תהיו עמו כמו שאתם עמו היום הזה, ומש"ה נקראת כו"ם אלהים אחרים דהם אלהים של אחרים דהיינו של העובד הכו"ם אבל אין טומאה זו שורה על ישראל' לעולם

ובזה עמדנו לפרש דברי ילקוט בירמי' קפיטיל ג', אמר הכתוב לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רבים ושובו אלי נאום ה', ואיתא שם בילקוט על פסוק זה וז"ל עתידה כנס"י שתאמר לפני הקב"ה רבש"ע כבר כתבת הן ישלח איש את אשתו כו' הישוב אלי' עוד כו', אמר לה כלום כתבתי אלא איש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש, וכי גרושים אתם לי בית ישראל כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם, הרי מבואר בילקוט דהשיב להם שני תשובות אחת דכתיב ישלח איש דוקא, ותשובה זו רמוזה בפסוק זה גופי' דאמר ואת זנית רעים רבים ושובו אלי נאום ה', פי' דלא איש אנכי ותשובה השניה השיב לה דאינם גרושים כלל איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי', והנה תשובה זו השני' אינו מובן לכאורה דהרי גם גרושה