בית הלוי חלק ב קצא

שהי' לישראל, ובזה נעמוד על דברי המדרש בפסוק ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ואיתא במדרש עד כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים את ה', ולכאורה אינו מובן והרי ראו במצריים ריבוי העונשין והמכות על שסירב בדבריו יותר מבים והאיך לא קיבלו יראה במצרים עד הים, רק הענין דלפי המושכל הראשון הי' נראה אשר בהתבונן אדם במידת הדין יפול עליו יראה ובהתבוננו במידת הרחמים והחסד של הקב"ה יתעורר בלבו אהבה לו יתברך אבל יראה לכאורה לא שייך אז ובים שראו גודל העונש שהגיע להמצרים ע"י מידת הרחמים התבוננו שלא כמדת בו"ד מידתו יתברך ואצלו הכל א' ופועל רחמים בדין ודין ברחמים והבינו אשר גם בהתבונן במידת הרחמים שייך יראה, וזהו המשך הפסוק ויושע ה' ביום ההוא את ישראל התחיל הפסוק לספר כסדר דעיקר ההתחלה הי' לישועתן של ישראל ונצמח מזה וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' הרומז לרחמים] במצרים העונש הגדול שהגיעם ויראו העם את ה' ונאמר במדרש דזה נתברר להם השתא בים אבל עד כאן לא היו יראים את ה'

ובזה נבאר דברי הילקוט תהלים ק"ה על פסוק שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אמר הקב"ה להמלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך מיד הסכימו ואמרו הן ולא המיר אחד מהם אחר הקב"ה ולכאורה אינו מובן הכוונה הפנימית שבמאמר הזה ומאי קמ"ל הפסוק וגם מאי נ"מ בדעתן של המלאכים. רק הענין יובן דמצינו בים סוף שקטרגו אז המלאכים וכדאיתא בילקוט על פסוק והמים להם חומה שהיו מהמלאכים שאמרו הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז וכן איתא שם שהיו המלאכים תמהים בני אדם עובדי ע"ז הולכים בים ולכאורה תיקשה מדוע המתינו בטענותם עד שבאו לים ולא טענו עליהם בעודם במצרים רק הענין כמש"כ דעל הים דעיקר הנס הי' לטובתן של ישראל טענו עליהם דאינם ראוין לכך אבל במצרים דהעיקר הי' להעניש את המצרים על רוע מעשיהם על זה לא מצאו המלאכים שום טענה דלהם ודאי מגיע זה העונש וזהו שאמר הילקוט שאמר להם ראוים המצרים ללקות בחושך הסכימו כולם ואמרו הן דלא הי' מי שיטעון שום טענה על זה דלהם ודאי מגיע כן

ובזה נוכל ליתן טעם על מסדרי ההגדה דההתחלת ההגדה הוא כל דכפין ייתי ויכול השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל הרי דקודם סיפורי יציאת מצרים התחיל במצות צדקה ולכאורה מה עניינו לכאן שהולך לקיים מצות מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים וחביבה מצוה בשעתה והתחיל במצות צדקה דאין בו שום שייכות לזה לכאורה וגם בלא"ה מנהגן של ישראל הוא לעסוק בצדקה קודם ימי הפסח וליתן חיטים לעניים ומנהג קדום הוא ונזכר גם בש"ס ירושלמי ויש ליתן טעם למה קבעו אותו בפסח והרי כל יומו זמנו רק הענין מבואר דהנה תקוותינו חזקה דכמו שגאלנו ממצרים כן יגאל אותנו לעתיד ויציאת מצרים הי' עיקרו ההכנה לגאולה העתידה וכמאה"כ כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות [ומבואר למעלה בדרוש] וכמו שבלילה זו זכינו להגאל גם שלא בזכות רק ע"י ששפט את המצרים כן לע"ל גם אם חלילה לא יהיו זכאין יגאלו גם באופן זה. ובזה ביארנו המשך הכתובים בישעיה ל"ה חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו אמרו לנמהרי לב חיזקו אל תיראו הנה אלהיכם נקם יבא גמול אלהים יבא ויושיעכם אז תפקחנה כו' ופדוי ה' ישובין ובאו לציון ברנה, וביארו כפי מש"כ שאמר להם שאל ירך לבבם מהגלות כי גם אם לא יזכו יגאלם ע"י שישלם נקם לאויביהם, וז"ל הילקוט ד"ה ב' קפיטיל ט' לפי שהיו ישראל אומרים היתה לי דמעתי כו' יצתה בת קול ואמרה הנה אלהיכם נקם יבא מי שעתיד לשלם גמול להעכו"ם הוא יושיעכם וכוונתו למה שכתבנו, ומאחר שידענו דהמשפט שלהם יתחיל משוד עניים וע"כ יש לנו להקדים תחילה במצות צדקה שעי"ז נזכה לגאולה וזהו אמרם כל דכפין יתי ויכול השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דע"י מצוה זו של צדקה נזכה לגאולה העתידה בקרוב וכמאה"כ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, והנה כשנתבונן בגלות הזה אשר כמעט כל המצות אין ביכולתינו לקיימם בכל פרטותי' בתכליתם כפי שנצטוינו דגם במצות שאינם תלוים בארץ עכ"ז יש כמה מהם שיש בפרטיהם מצות שא"א לקיימם וכמו שבת חסר לנו המוספים שלו וכדומה וגם בשארי המצות שאין להם שום שייכות לזה עכ"ז מכובד הפרנסה א"א לקיימם לבד מצות. צדקה עדיין היא בשלימות דהרי אין לה קיצבה כמה ליתן וכל א' לפי עשרו מחויב בה ואדרבה אמרו המבזבז אל יותר מחומש וא"כ מיעוט הפרנסה אינו סתירה למצוה זו כי לפום גמלא שיחנא ואדרבה כעת אפשר לקיים מצוה זו יותר בשלימותה מבארץ ישראל דישראל היו שרוים על אדמתן ולא היו עניים מצוין כל כך משא"כ עתה אשר ממש בפרוטה יוכל לקיים פיקוח נפשות ופדיון שבוים בכל רגע ורגע. והוא מהשגחת ה' יתברך עלינו ומטובתו יען כי במצוה זו תלוי הגאולה העתידה וע"כ לא ניטלה מאתנו עד היום ואדרבה עוד יותר מצוי' היא לנו לקיימה למען נזכה על ידה לגאולה העתידה ובזה נבאר המשך הכתובים בישעי' קפיטיל ס"א אמר הנביא ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך עמים רבים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני ונבאר המשך הכתובים ומליצתם. דידוע דכל התורה והמצות נקראים בזוה"ק בשם לבושין לנשמתא וחלוקי דרבנן אשר בהם מתלבשת נשמתם של ישראל והם לבושי כבוד לו בזה העולם ובבא. והנה ז"ל המדרש רבה פ' כי תצא משל לסנקליטוס שהיו לו בנים נדבקו לבני אדם רעים ויצאו לתרבות רעה הפשיטן והשליכן כיון שראו עצמן בצרה בקשו מבני אדם גדולים שיבקשו עליהם רחמים אמר להם על מי אתם מבקשים אמרו לו על בניך שתתרצה אמר להם אינם בניי ואיני מכירם זנתה אמם אמרו לו אין אתה יכול לכחש שהם בניך שהם דומים לך. כך הקב"ה בניו אלו ישראל נתערבו בעכו"ם ויצאו לתרבות רעה כו' מה עשה הפשיטן והשליכן שנ' והפשיטו את בגדיך כו' אמר הקב"ה אינם בני כו' אמרו לו הנביאי' הרי אתה אומר שאינם בניך ובפניהם הם ניכרים כל רואיה' יכירום כי הם זרע ברך ה' ונסביר מקודם המשל דבנו של מלך גם כשיעמוד בתוך רבבות עם ניכר לכל שהוא בנו של מלך בבגדיו ומלבושיו שלובש כראוי לבן מלך כן באותות הכבוד התלוים על לבו ועל כסאו ועל ביתו ועל בגדיו כמשפט בני המלכים ואח"כ כשיצא לתרבות רעה וכעס עליו אביו הפשיט ממנו כל הבגדים המכובדים וכל אותות הכבוד נטל ממנו והלביש אותו כשארי אנשים והעמידו בתוך אנשי הצבא ונעשה איש חיל פשוט וא"כ הרי הוא נבלע ונתערב בתוכם עד שלכאורה אינו ניכר כלל שהוא בנו של מלך והנה הגם כי בתחילה הי' גדול על כל השרים והי' לו מעלות רבות על שארי אנשים מ"מ נטלו ממנו כל גדולתו והתמנותו אמנם גם אח"כ נשארה בו מעלה אחת והוא המעלה העצמיות שבו מה שהוא בנו של מלך ומעלה זו אי אפשר ליטלה ממנו יען היא דבוקה בו בעצם והמעלה ועצמותו הכל אחד וגם אי אפשר להכחישו בזה יען כי נשאר פרצופו דומה לאביו ואי אפשר ליטלו ממנו וכמו כן הם ישראל אשר יש להם מעלה א' שהיא מה שהוא ישראל בניו של הקב"ה וכמאה"כ בני בכורי ישראל וגם נתן להם תורה ומצות אשר הם להם בבחי' לבושי כבוד שנפשם