בית הלוי חלק ב יח

נאמר דגם רבינא לא ס"ל הך דיוקא ורבה ס"ל כאוקימתא דרבה בר עולא בטמא במוקדשין וא"כ לא יכלל בבבא דחוץ מחשו"ק הך דינא דאסור לכתחילה וידעינן לי' לאסור בחשו"ק מסיפא וכולן ששחטו וקאי על חשו"ק ועל אינו מומחה דבשניהם אינו רק דיעבד רק המרדכי הקשה אליבא דדינא דמ"מ הא חזינן מהך (דדף י"ב) להלכה דרק בחשו"ק אסור ועל זה תי' דאיירי בחשו"ק מומחים

[יא] ועיי' בריש המס' בתוס' ד"ה שמא שכתבו לישב פרש"י דרבה דמדקדק שמא יקלקלו סבירא לי' או כרבה בר עולא או כרבינא ומוקמינן וכולן ששחטו משום אינן מומחין ואצטריך שמא יקלקלו לאשמעינן דחשו"ק אסור ולפי הנ"ל הרי לפי אוקימתא דרבינא אם נדקדק הך שמא יקלקלו מוכח מניה דבאינו מומחה שרי גם לכתחיל' ואיך קאי הך וכולן ששחטו על מומחין, וצ"ל ביאור דברי התוס' דהכי פירושו דמבבא דכולן ששחטו לא היינו יודעין על חשו"ק דאסור דהי' ס"ד דנקט דיעבד רק משום אינו מומחה ומש"ה תני שמא יקלקלו לאשמעינן דבחשו"ק אסור וא"כ שוב מוכרח למתני בסיפא וכולם ששחטו לשון דיעבד כיון דקאי על חשו"ק ג"כ ואינו מומחה שרי גם לכתחילה כדמוכח מרישא, ועכ"פ הא מוכרח דהתוס' ס"ל ג"כ כהטור וגם מוכרח דלא ס"ל דקדוקו של רבינו ברוך רק נקט ששחטו משום חשו"ק וגם לרבינא שרי באינו מומחה וכמו שכתב הכו"פ וכיון דבדעת התוס' מוכרחין אנו לומר כן א"כ הא ודאי דגם. על הרשב"א והטור נוכל בפשיטות לישב כן ואין אנו צריכין לכל התירוצים הנאמרים לעיל

[יב] והנה בדברינו הנאמרים למעלה יש לחקור קצת בהא דקיי"ל דבחשו"ק אסור לכתחילה אפי' עבור כלבים או להתלמד וכמו שכתבו התוס' בשם ר"ת והסכימו עמו כל הפוסקים, והטעם בזה כתבו התוס' (בדף ג') בד"ה בודק דחיישינן דלמא משתלי ואכיל מהך שחיטה גופה, וכן כתב רבינו ירוחם זה הטעם הובא בש"ך ס"ק כ"ו, והרשב"א בתוה"ב (דף ח') וכן כתב בחידושי הרשב"א ריש חולין וכ"כ בחידושי הר"ן שם דהטעם דלמא יטעה בו הרואה דכשרים לשחוט ויתן להם גם לאכילה ולדבריהם אינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג כבר נתבאר לעיל דלא שייך למיחש דלמא בפעם אחר יתנו לו בלא עומד ע"ג לא כמו שעושה עתה ועיי' ברשב"א ובר"ן ובטור דבאמת דקדקו וכתבו דלכלבים ולהתלמד אסור בלא עומד ע"ג ומוכח דבעומד ע"ג שרי לטעמא דידהו, אבל לטעמם של התוס' ורבינו ירוחם יש מקום קצת לומר דגם בעומד ע"ג אסור ויש לדחות, אמנם בגדול שאינו יודע יש להסתפק אי מותר עבור כלבים בלא עומד ע"ג ולהתוס' דהחשש שמא יאכל משחיטה זו הרי ודאי דבגדול יש לאסור יותר מבחשו"ק דטפי יש מקום לטעות ולשכוח ולאכול משחיטת בן דעת רק שאינו מומחה משחיטת חשו"ק דקלקולם ניכר לעין כל רואה אמנם לטעם של הרשב"א והר"ן יש להסתפק די"ל דרק בחשו"ק חיישינן דהרואה יטעו בהם שכשרים לשחוט ויתן להם והם הא יקבלו אבל בגדול שאינו מומחה יש מקום להתיר וכפי הסברא הראשונה שכתבנו לעיל דכיון דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הוא בעצמו לא יקבל לשחוט לאכילה בלא עומד ע"ג, אבל לפי מה שכתבנו אח"כ דברי הטור דמצריך באינו מדבר שיהי' בעצמו מומחה דוקא ומוכרח דגם לדידן חיישינן גם בבן דעת משום טעות הרואים כל ששוחט עתה בלא עומד ע"ג א"כ הא גם עבור כלבים צריך להיות אסור בלא עומד ע"ג, ולכאורה מהמשך לשון המשנה מוכח דבאינו מומחה שרי לכלבים דהא לפר"ת הך חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו בא לאשמעינן חידושא דחשו"ק אסור גם לכלבים והרי לרבינא קאי הרישא על אינו מומחה ועלי' תני חוץ מחשו"ק דגריע מאינו מומחה ושחיטתן אסור גם בדיעבד וגם לכלבים אסורים ומוכרח דבאינו מומחה שרי לרבינא עבור כלבים וכמו כן לדידן שרי גם בידוע דלא גמיר. אמנם אין זה הוכחה גמורה דסתם בני אדם לרבינא אע"ג דלא ס"ל דרוב מומחין הם מ"מ הרי מידי ספק לא יצא שמא הוא מומחה וא"כ מהא דחזינן מוכרח מהמשנה דלרבינא שרי לכלבים בספק מומחה מ"מ אין מזה ראי' להתיר לדידן בידוע דלא גמיר דאיסורו אם ישחוט ברור ואפשר דגזרינן שמא ישחוט לאכילה, ובפרט דהרי י"ל דגם רבינא ס"ל הך דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והא דאוסר באינו מומחה גם בדיעבד י"ל דהתוס' בבכורות (דף כ') הקשו דאמאי סמכינן מיהא בדיעבד על הך רובא דמומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור שאינה זבוחה שהי' להבהמה בחי' ותאסר גם דיעבד ותירצו דמיעוטא דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חשבינן ליה כלל וכ"כ הרא"ש בריש חולין, וא"כ הא י"ל דגם לרבינא הוא רוב רק ס"ל דהמיעוט הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה משום סמוך מיעוטא לחזקה ואסורה מדרבנן גם דיעבד ואין זה דוחק דהרי יותר מזה דעת הראב"ן הובא בש"ך ס"ק ה' דגם לרבינא כשר היכא דליתא קמן ואי אפשר בשום אופן למבדקי' ולא אסר רבינא רק היכא דמצי להשיגו ולבודקו ע"י טירחה מרובה ולדידי' הא ודאי דגם לרבינא אינו אסור רק מדרבנן, וא"כ אפילו להחולקים על הראב"ן וס"ל דרבינא אסר לה בכל גווני אין בזה שום דוחק אם נאמר שאינו אוסר רק מדרבנן מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שאין האיסור רק מדרבנן מש"ה לא גזרינן בו כששוחט לכלבים ואין מזה ראי' לדידן בידוע דלא גמיר דשחיטתו איסור גמור הא י"ל דגם לכלבים חששו חכמים דלמא יתנו לו לאכילה וכמו דחששו בחשו"ק. אמנם מאוקימתא דאביי ורבא דמוקמא להמשנה בכותי ובלא ישראל עומד ע"ג אסור ובדיעבד שרי ע"י בדיקת כזית בשר חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו ולהתוס' הא כ"ע מודים להך דיוקא דשמא קלקלו לא קתני דזהו עיקר הקושי' שדחקו לר"ת לפרש דלא כרש"י משום דגורס (בדף י"ב) אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם כו' ומוכרח דבכותי שרי לכלבים גם בלא ישראל יוצא ונכנס וא"כ הא כמו כן לדידן בלא גמיר דמה בין לא גמיר לכותי אידי ואידי ספיקא הוא ומוכרח דלא אסרו חכמים לכלבים רק בחשו"ק לחודא דרוב מעשיהם מקולקלים מש"ה החמירו בהם לאסור גם לכלבים אבל בכותי או לא גמיר דאינו רק ספק איסור אם ישחוט לאכילה לא גזרו בו לכלבים או להתלמד: סימן ד יחקור בעיקר הטעם דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מאיזה סברא הוא ונפקא מינה לכמה דברים

הנה בעיקר הכלל דקיי"ל דרוב המצוין אצל שחיטה מומחין הם וסומכין על סברא זו להקל בספיקו יש לעיין מהו יסודו ועיקרו של סברא זו ונ"מ לכמה דברים וכמו שיתבאר. והנה אחר העיון נמצא בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים ורבותינו המחברים מפרשי השו"ע לא כתבו בזה מאומה ונמצאו הדברים סתומים. והנה לפום רהיטא נראה דעיקר יסוד הסברא הוא משום חזקת כשרות של השוחט דכיון דכל ישראל כשרים הם ואינם חשודים על איסור נבלה ומש"ה מחזקינן לשחיטה זו דבודאי נשחטה בהכשר ואם זה השוחט לא היה מומחה בודאי דהי' חושש לעצמו שמא ינבל ולא הי' שוחטה כל שאינו יודע בעצמו שיודע כל פרטי ה' שחיטה, והרי בלישנא בתרא דרבינא דחושש לאינו מוחזק ושמא נתעלף ומסיק בגמר' דכולהו אמוראי ס"ל דלעילופי לא חיישינן וכ' הב"י לדעת הרמב"ם דס"ל דאין הפי' דרוב שוחטים בחזקת שאינם נתעלפים רק דסמכינן דכיון דיודע ה' שחיטה ויודע שהעילוף פוסל השחיטה אילו נתעלף בודאי דהי'