בית הלוי חלק ב קפה

כוונות אחת כי עוז לאלהים היינו מדת הדין ועונש שנית ולך ה' החסד דיש לפרש גם לטובה ולרוב חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכפי מה שיעשה האדם כן יתפרש המאמר, והיוצא מזה דע"י תשובה נתפרש הגזרה לטובה

ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב ירמי' י"ח רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו, ולכאורה קשה דהרי במס' שבת אמרו מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו הרי דמטובה אינו חוזר, וכן כתב הרמב"ם דעל ידי נבואה טובה יבחן הנביא אם הוא נביא אמת או שקר דמטובה בודאי דאינו חוזר והרי בפסוק זה מבואר להדי' דגם מטובה חוזר וכבר הקשה כן על הרמב"ם הבעל עקדה פרשה שופטים שער צ"ו יעו"ש, ולפי"ז ניחא די"ל דיש שני מיני גזרות טובות אחד שהי' לטוב מעיקרו דבתחילה נאמר המאמר לטובה וממנו הוא דאינו חוזר אבל אם בתחילה נאמר המאמר לעונש ורק על ידי זכות ותשובה נתהפך לטוב י"ל דאם האדם חוזר לסורו אז גם המאמר חוזר לפירושו הראשון, וזהו שדקדקו בגמרא ואמרו מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחוזר בו דרק בכה"ג דמעיקרו הי' לטובה אינו חוזר בו, וזהו המשך הפסוק בירמי' רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ כו' ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי ונתפרש המאמר לטובה, ורגע אדבר לבנות זהו נמשך למעלה דאחר שנחמתי על הרעה ונתהפך לטוב אם שוב יחזור ועשה הרע ונחמתי על הטובה, היוצא מכל הנ"ל דע"י תשובה נתהפך המאמר לטובה, וזהו ביאור דברי הפייטן ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה דהרוע של הגזרה מעבירין ונשאר אותו הגזרה עצמו לטובה, וזהו כוונת הגמר' במס' סוכה למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר פי' דכתיב ויעתר לו ה' מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפך מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות דאותו מאמר עצמו מתהפך לטובה: דרוש טו

תהלים ל"ב, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ובילקוט על פסוק זה איתא וז"ל אתה מוצא ביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עושה נוטל קנה מאזנים והוא מעיין העונות נגד הזכיות והם שוקלים אלו נגד אלו ושתי כפות מאזנים שוות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפורא שלו, והנה הגם דענין זה הוא סתרי תורה ומי יבא בסודו עכ"ז נאמר בו קצת כוונה על דרך דרוש, וגם יש להבין ענין המאזנים שנזכרו בכמה דוכתי על מה הם רומזים גם יש להבין האיך בכל שנה יהי' משקל של המאזנים שוה העונות כמו הזכיות, וגם יש להבין אומרו גנבים הם ישראל למה תפס לו גניבה, ומקודם נבאר הא דאיתא במס' אבות ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון מהו בכלל דין ומהו חשבון ובאיזה בחינה מחולקים המה

ונאמר הכתוב אומר בקהלת. כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים וכבר מבואר בספר נפש החיים ביאור הכתוב דבעת הבריאה נברא אה"ר ישר ולא הי' לו בטבעו המשכה ותשוקה להרע מצד עצמו רק ניתן לו הבחירה שיכול לבחור ברע אבל תשוקה והמשכה להרע לא הי' בטבעו כלל אם לא בהסתה ופיתוי מאחר שמחוץ לגופו והנחש בא עליו מבחוץ להסיתו לחטא ואמרו משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא דהזוהמא נכנסה בפנים אל תוך האדם עד שהתשוקה אל העבירה נכנס אל תוך האדם בטבעו ומעצמו יש לכח החומר שלו נטי' להרע ושוב אין צריך לדבר מבחוץ שיסיתנו, ובזה נוכל לפרש דברי המדרש רבה על פסוק הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ואמרו במדרש כהדין קמצא דלבושי' מני' ובי' דבתחילה הי' בו שני כוחות נפרדים דבטבעו הי' תשוקה והמשכה לטוב והרע הי' חוץ ממנו ואח"כ נתחברו בו שני הכוחות כאחד הטוב והרע שניהם בו באדם בעצם, וזהו כוונתם דרלבושי' מני' ובי', ויש להסביר עוד דבריש נדה תנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן ומפרש בגמ' טעמו דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היא והלל כי אמרי אוקמא אחזקתן כגון ספק נגע כו' אבל אשה כיון דמגופה קחזי לא אמרינן אוקמא אחזקה ופרש"י דעלולה היא לראות וע"ש בתוס', ויש לומר דחילוק הגמר' כך הוא דבספק נגע השרץ בהכיכר ספק לא נגע שייך לומר דיש להככר חזקת טהרה כיון דהככר מצד עצמו אין לו שום טומאה וכל הספק הוא אם נגע בו דבר אחר שחוץ מעצמותו אבל באשה כיון דטומאתה לא באה לה מבחוץ רק מגופה קחזי מש"ה לא שייך בה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות אבל אם לאו הך סברא דמגופה חזי' שפיר הי' מוקמינן לה אחזקה אע"ג דעלולה לראות, וכן האדם קודם החטא הי' לו חזקת טהרה וכשרות כיון דלא הי' לו טומאה מגופו כלל אבל אחר החטא אבד חזקת טהרה וכשרות דידיה כיון דהחטא בא לו מטבעו ומצד עצמו וא"כ פן ישלח ידו ולקח ואכל כו'. והנה עתה אחר החטא גוף האדם וחומרו נוטה בטבעו להרע ונמשך אלי' ולעומת זה ניתן להאדם בעת התולדה כח השכל מהנשמה שבכח זה יוכל להתגבר נגד טבעו ושני הכוחות הללו שוים הם באדם היינו כח הנטי' שבטבעו להרע וכח השכל שבו שכנגדו, והאדם במעשיו יוכל להטותו לכל אשר יחפוץ אם בוחר ברע חלילה מגביר בעצמו ע"י מעשיו כח הנטי' להרע ומחליש בעצמו כח הטוב שבו ומחזק בעצמו התשוקה להרע יותר וכמו שאמר הכתוב משלי כ"א נפש רשע אותה רע דע"י ההרגל נעשה בו טבע לזה, ואם בוחר בטובה אז במעשיו הטובים מגביר כח הטוב שבו עד שנתהפך טבעו ע"י ההרגל להיות נמשך אל הטוב יותר מלהרע וכמאמר החוקר ההרגל טבע שני', וזהו ביאור הכתוב כי עונותינו רבו למעלה ראש, דמשכן הנשמה והשכל הוא בראש ואמר כי החטאים רבו וגדלו על השכל והחלישו אותו

ובזה נבאר הגמרא במסכ' חגיגה זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהנים, ולכאורה אינו מובן דנהי דזה מבואר בכמה דוכתי דהצדיק נענש על מעט החטאים שלו בעוה"ז כדי שישאר נקי בלי שום חטא לעוה"ב ולהיפוך הרשע נוטל שכר המצות שעשה בעוה"ז כדי שלא יהיה לו בעוה"ב אבל שיהי' זה נוטל חלק חבירו בג"ע וזה בגיהנם הרי אינו מובן הסברא, רק הענין דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י מעשיו ועושה בעצמו טבע שני' להשתוקק לזה שעשה מכבר כן פועל במעשיו בכל העולם כולו ואם עושה עבירה מגביר כח של אותו העבירה והתשוקה לזו העבירה בכל העולם ולא מבעי אם עושה בפרהסיא הא ודאי דפועל גם בשארי אנשים שלומדים ממעשיו אלא אפי' עושה בצינעא בינו לבין עצמו מ"מ ע"י המשכו אחרי התאוה מגביר כוחה של זו התאוה עד שמשריש זה בטבעו של העולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהי' מקודם ולא לבד באדם אלא גם בכל הברואים השפלים פועל כן, כי כן יסד מלכו של עולם שכל השפלים יהי' טבעם נמשך אחרי מעשה האדם, וזהו שאמר הכתוב ותבאו ותטמאו את ארצי דטמאו במעשיהם לגוף הארץ, כי טבע המדינות ג"כ חלוקים וכמו שאמרו עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה