בית הלוי חלק ב קפ

פתחים שפטורים ממזוזה, ותאמרי כי נקתי אך שב אפו ממנו, אמר הכתוב דאתה מחזיק עצמך שלא חטאת כלל ונקי' את כיון דשב אפו ממני שלא עברתי על מצותיו כלל ואין לו להיות בכעס עלי שוב נקי' אני, וע"ז באה התשובה הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי מה תזלי מאד לשנות את דרכך דהרי אתה משנה מנהגך כדי להיות פטור ונמצא מגיע לך עונש גם על זה, וכמש"כ התוס' ועל כן גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור

גם נוכל לפרש מליצת הכתוב ותאמרי כי נקתי אך שב אפו ממני דהנה בהושע י"ד ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו ולהבין המשך הפסוק נאמר דבמס' יומא אית' ר"ח רמי כתיב שובו בנים שובבים וכתיב ארפא משובתם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה הרי דפסוק זה איירי ביראה, והנה לפי הסברא נראה דהשב מיראה הגם דבאה הבטחה בפסוקים ומפורש בגמ' דמהני מ"מ הרי ודאי דחילוק גדול יש בינו ובין מי ששב מאהבה דהשב מאהבה מובן מסברא דהקב"ה אוהבו וכאמה"כ משלי אני אוהבי אהב אבל השב מיראה לכאורה נהי דמהני דשוב אינו מענישו על החטאים שעשה ומסלק האף ממנו ע"י תשובה זו מ"מ הא אין לו זכות שיהי' הקב"ה אוהבו כיון דהוא אינו עובד מאהבה, אמנם זה אינו דהקב"ה אוהב את ישראל גם אם אינו מגיע להם לפי מעשיהם יען כי הם זרע אברהם אוהבו ורק אם הם חוטאים כועס עליהם וכיון ששבו אפי' מיראה ונסתלק הכעס אז שוב ממילא אוהבם הגם שאינו מגיע להם עפ"י מעשיהם ואהבה זו היא בגדר נדבה ומתנת חנם, וזהו שאה"כ ארפא משובתם דאיירי בשב מיראה אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו כיון דאינו בכעס עליהם שוב אהי' אוהב אותם בנדבה וזה שאה"כ ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממנו דכיון שאינו בכעס עלי ממילא יאהבני ג"כ: דרוש יב

ויקרא ד', דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה. ובמדרש רבה מביא על פסוק זה הפסוק בקהלת ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע ודרשו לפסוק זה בכמה אופנים ובסוף מסיים המדרש וז"ל שני דברים בימין תורה וצדקה כו' ושני דברים בשמאל משפט ונפש משפט שנא' ותאחז במשפט ידי נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי הנפש נתונה במקום משפט ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת, אמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה עכ"ד המדרש, וסיום דברי המדרש אין לו מובן, והנראה דבא לסיים הדרשה של סוף הפסוק דבתחילה דרש מה שאמר הפסוק מקום המשפט שמה הרשע דהנפש נתונה במקום אחד עם המשפט ומ"מ היא יוצאת וחוטאת ובא שוב המדרש לפרש סוף הפסוק דמסיים ומקום הצדק שמה הרשע דבא עוד להגדיל התימה על הנפש וזהו שאמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת, והענין דבסוף מס' מכות אמר ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בהם הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם על אחת כמה וכמה ר' חנניא בן עקביה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ופירש"י דכמה מצות יש שלא הוצרך להזהיר עליהם שנפשו של אדם קצה מהם מעצמו והזהיר עליהם כדי שיקבלו עליהם שכר בשמירתו הרי דכל האזהרה שעל הדם וכדומה לא הוצרכו כלל דבלא"ה לא היו אוכלין אותו ולא נאמרו רק כדי להוסיף עליהם שכר לישראל

והנה על ידי האזהרה ניתוסף ג"כ באדם תאוה לעבור עליהם וכדאיתא במס' הוריות (דף י"א) לתיאבון מומר להכעיס מין ופריך מהא דתני' אכל פרעוש אחד או יתוש א' ה"ז מומר והא הכא דלהכעיס הוא וקרי ליה מומר ומשני התם דאמר איטעם טעמא דאיסורא הרי להדי' דאע"ג דבאכילת פרעוש בעצם אין בו שום תשוקה ורק משום דאיכא איסורא לאכלו יש בזה תאוה דכן דרכו של היצה"ר וכח התאווה לחמוד דבר האסור אע"פ שאין בו שום תענוג בעצם הדבר וזהו שאמר המדרש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת כלומר דהא לא הוצרכתי לכתוב כלל אזהרה על הדם רק כתבתי לטובתך להוסיף לך מצוה וצדקה עשיתי עמך שכתבתי זאת וכמאה"כ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ואת יוצאת וחוטאת ע"י אזהרת זאת דאילולי אזהרתי הרי לא הי' לך שום תשוקה לאכלו, וזהו שאמר הפסוק ומקום הצדק שמה הרשע דע"י הצדקה שעשיתי עמכם להזהיר מדברים הללו שמה הרשע דעל ידי צדקה זו עצמה הם חוטאים, וזהו ביאור הפסוק שמגדיל התימה על החוטא אמר בתחילה מקום המשפט שמה הרשע ועובר על המשפט רק דעל זה יש לה קצת תירוץ שנפשו של, אדם חומדת לגזל וכדאיתא במכות דגזל נפשו של אדם מחמדתן ולזה בא להגדיל התימה ומקום הצדק שמה הרשע דגם בדבר שאין בו שום תשוקה בעצם ורק באתי להצדיק אתכם גם בזה אתה חוטא ע"י אזהרתי וכדי בזיון

וזהו שסמך המדרש דרשה לפרשה זו דהנה סוף הפרשה שלפני פרשה זו מסיים חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה ודרש המדרש דבא לייסר החטא שחוטא גם בדברים הללו באכילת דם דמצד הטבע אנושית לא תעשנה ועכ"ז עשה אותה משום דהוא מצות ה' שהזהיר עלי' ומש"ה אמר הכתוב מכל מצות ה' אשר לא תעשנה פי' דמצד הטבע אין מקום לעשותה ועכ"ז ועשה מאחת מהנה, ובזה יתפרש לנו הכתוב בפרשה בראשית ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ואיתא במדרש על פסוק זה משל לאשה שנכנסה אצל אשתו של חבר אמרה לה מה בעליך עושה עמך אמרה לו כל טוב הוא עושה עמי חוץ מחביות זו שהוא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עלי אמרה לה כל קוזמקין שלו שם הוא ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה מה עשתה הושיטה ידה לתוכה התחילו מנשכין אותה כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת אמר לה שמא באותה חביות נגעת כך אמר הקב"ה לאדם הראשון המן העץ אשר צויתיך וגו' ולא ידענו מה הוסיף המדרש במשל זה ומה שייך זה לפסוק זה ולדברינו מובן הוא דהמשל הוא דבחביות מלאה נחשים הרי האדם מעצמו יש לו להיות נזהר מלהושיט ידו לתוכו וכל העיקר של התשוקה נולד לה עי"ז שלא השליט אותה עלי' ועי"ז שהזהיר אותה שלא תושיט ידה למקום הסכנה עי"ז עשתה ההיפוך ורצתה לידע מה בתוכה וכן אמר לו הקב"ה לאדם הראשון שהוכיחו על אכילתו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת דעל ידי זה שציויתיך שלא לאכול ממנו ועי"ז האזהרה אכלת אותו, דלולי האזהרה לא הי' לו תשוקה לעץ זה כלל כי כמה אילנות יותר טובים הי' בגן ובודאי דיותר טוב הי' לו לאכול מעץ החיים שעמד אצל עץ הדעת בתוך הגן ורק ע"י האזהרה אכלת, וכדי בזיון וקצף

ובזה יבואר לנו היטב מה דאיתא במס' ב"מ (ד' ס"א) דדרש הא דכתיב גבי שרצים המעלה אתכם מארץ מצרים אמר הקב"ה אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים