בית הלוי חלק ב קעז

דחטאם הוא קל משום דממלכי ולא עבדי כן גם אנכי אחזור בי מהשבועה והוא ממש מדה כנגד מדה, וכמו דמסקינן במס' סנהדרין דדור המדבר עתידין לחזור: דרוש י

במס' ברכות דף ל"ב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אר"ל אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה כו' התשכח אשה עולה כו' אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר לה גם אלה תשכחנה א"ל רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאר"א דאר"א מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, ויש להבין מה תלוי זה בזה וכשהבטיח לה ששוכח מעשה עגל פחדה שישכח לה מעשה סיני והוצרך להבטיחה שלא ישכחהו ומאי שייך זה לזה

ונבאר המשך הפסוקים בפרשה כי תשא וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי כו' ועתה לך נחה את העם כו' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל, ואמרנו לבאר המשך הכתובים, ובמדרש רבה על פסוק זה אנא חטא העם הזה, ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושיבר הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו שעשו העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם אתה מוחל להם גם לי מחול שנאמר ועתה אם תשא חטאתם, כן חטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת א"ר אחא לא זז משם עד שפנה חטא שלהם שנא' ויפן וירד. כיון שפנה חטא שלהם אמר משה הרי הי' מי שיבקש רחמים עליהם מי יבקש עלי התחיל מצטער על ששיבר הלוחות אמר לו הקב"ה אל תצטער, ויש להבין אומרו אם אתה מוחל להם גם לי מחול דמשמע דדבר פשוט הוא דשלו יהי' מחול ולכאורה מה תלוי זה בזה, וגם דאח"כ כשפנה חטא שלהם למה חזר והתחיל מצטער על ששיברם הרי דלא הי' פשוט לו שימחול לו, וגם יש להבין הלשון של המדרש שאמר לאחר שפנה חטא שלהם מהו הלשון של פנה ולא אמר שנמחל או נתכפר ומהו הכוונה בלשון הזה

והענין דהנה בהא דשיבר הלוחות נאמרו הרבה טעמים, ובמדרש רבה איתא על זה משל למלך ששלח שליח לקדש לו אשה הלך וקידשה לאחר שקידשה מצאה שזינתה אמר אם אני נותן לה כתובתה מעכשיו נמצא אני מחייבה מיתה כך הי' משה דן כו' וכן הוא להדי' באבות דר' נתן פרק ב' ע"ש, הרי דכוונת משה רבינו בזה הי' לטובת ישראל דראה שחלילה יתחייבו כלי' ולא יהי' להם תקנה לעולם ועמד ושיברם כדי שיהי' דינם כפנוי' ולא כאשת איש פי' דעי"ז ששיברם יתבטל כל הקבלה מה שהי' עד עתה ונשארו ישראל כמו קודם מתן תורה וא"כ הרי יוכלו לחזור בתשובה וישובו למוטב ויקבלו שנית התורה כמקודם, ובאופן זה מצא להם תקנה על להבא

ובזה יתבאר לנו המשך הפסוקים דבתחילה אמר ה' למשה לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהי' ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, הרי דחשב לו ארבעה עבירות אחד עשו להם עגל מסכה וזהו בלאו דלא תעשה לך פסל ואפי' אם אינו עובדו רק מיד שמכין איזה דבר שיהי' לו לעבדו עובר על לאו זה, שנית וישתחוו לו, שלישית ויזבחו לו, רביעית ויאמרו אלה אלהיך דגם זה נקרא עבודה לכו"ם וכמו דאיתא במס' סנהדרין (דף ס"א) דהאומר אלי אתה לע"ז חייב מיתה שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה שלשה האחרונים הם במיתת ב"ד דהמשתחוה לכו"ם או זובח או אומר אלי אתה חייב מיתת ב"ד, והראשונה דהוא העשי' הוא רק במלקות דל"ת דלא תעשה לך פסל, ויש עוד מקום לומר דמש"ה חשב אלו ארבעה עבירות משום דאיתא במס' יומא (דף פ"ו) דבציבור אם עבר עבירה פעם ראשונה ושני' ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ומש"ה אמר לו שעברו ארבעה עבירות וע"כ הניחה לי ויחר אפי בהם כו' ויחל משה כו', ואח"כ כשחזר משה שנית להתפלל עליהם אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ועתה אם תשא כו' ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל כו', הרי דתפס לי' בתפלתו רק חטא אחד והוא העשי' והוא הקל שבהם ומדוע הניח השלשה חטאים החמורים ולא ביקש עליהם כלל. ועיי' במס' יומא (דף פ"ו) דפליגי תנאי דר' יהודא בן בבא ס"ל דכל המתוודה צריך לפרט החטא בתפלתו שנאמר אנא חטא העם הזה ויעשו להם אלהי זהב, ור' עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ועשו להם אלהי זהב כדר' ינאי דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב, וא"כ לר"ע ניחא שפיר דלא הוצרך לפרש בהתפלה השתחוי' וזביחה אבל לר' יהודה בן בבא קשה, רק הענין דהנה עיקר גודל החטא הוא ההתחלה דאח"כ עבירה גוררת עבירה ומן הקל יבא האדם אל החמור וכמאמר הכתוב לפתח חטאת רובץ וכשהיצה"ר מכשיל את האדם גם בחטא קל מתגבר על האדם ביותר ויותר גם בהחמור ובמדרש תנחומא פ' ויקרא איתא וז"ל שנו רבותינו עבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שבאת לידו שעשאה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ובפרט במעשה העגל שהי' החטא הראשון אחר מעמד הר סיני שנעקר היצה"ר מלבם כמו דאי' במדרש שה"ש בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע ת"ת בלבם וכששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, בודאי דהראשון אף אם הוא בעצמו הי' קל עכ"ז הוא יותר חמור מהבאים אחריו אחרי שכבר חזר היצה"ר בלבם ונמסרו בידו להכשילם, והנה משה רבינו ע"ה שיבר הלוחות כדי לסלק מהם העונש שיהיו נדונים כפנוי' ויהיו כמו קודם מתן תורה, רק דעצה זו לא מהני רק במצות שלא נאמרו רק לישראל ובני נח אינם מצווים עליהם כלל שייך לומר דיהיו נדונים כקודם מתן תורה אבל בעגל דהוא חטא ע"ז דגם בני נח מוזהרים עליו ובעון ע"ז אין חילוק בין ישראל לבני נח רק דישראל נענש עליו בסקילה ובן נח בסייף א"כ הא לא מרויח כלל בשבירת הלוחות, רק גם זה ניחא דהא מבואר בסנהדרין דבע"ז כל מה שאין ישראל נהרג עליו אין בן נח מוזהר עליו כלל ומבואר שם דגיפף ונשק לכ"ע אין בן נח מוזהר עליו וגם בעשי' של ע"ז איכא ג"כ מ"ד דב"נ אינו מוזהר עליו כיון דלישראל אינו רק בלאו, ומש"ה תיכף כשראה משה את העגל שיבר הלוחות כדי שיסולק מהם העון הראשון והוא העשי' דהם כבן נח, אבל העבירות שחייבין עליהם מיתה לא יתוקן בזה כלל כיון דגם בן נח מוזהר בהם וע"כ עמד בשער המחנה ואמר לבני לוי כה אמר ה' כו' שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו כו' דאותם החייבים מיתת ב"ד דנם ע"י בני לוי דהיינו המשתחוה והזובח והאומר אלי אתה, ומש"ה לא מצינו שדן משה להחייבים מלקות כמו המגפף והמנשק וכדומה להלקותם דזה הי' סבור שיתכפר להם ע"י שבירת הלוחות, ובזה ניחא ג"כ מה דציוה לבני לוי שידונו אותם בסייף והרי עובד ע"ז דינם בסקילה ועיי' במס' יומא (דף ס"ו) שהקשה שם רש"י כן למה דנם בסייף ולפי המדרש ניחא שפיר דלדעתו שוב דינם כבני נח דכל דינו הוא רק בסייף, ומש"ה אח"כ לא הי' צריך לבקש רחמים על החייבים מיתה דאותם כבר נידונו ע"י סנהדרין