בית הלוי חלק ב קעד

לאיש יתן בעד נפשו ואפי' בצינעא, ולענין ממון נשארו כל המצות על אותו הדין שנאמרה בפרשה ראשונה דגם בצינעא חייב ומש"ה לא כתיב בכל מאדכם לאשמעינן דרק בנפשות חלוק שארי מצות מע"ז אבל לענין ממון שוים הם ואם הי' כתיב בכל מאדכם הרי היינו אומרים דגם לענין ממון חלוקים הם מע"ז ובעינן פרהסי' דוקא, אמנם זהו רק לפי הפירוש דבכל מאדך היינו בכל ממונך אבל הרי בברכות איתא דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולפי פירוש זה הרי עדיין יש לעיין למה לא נאמר בכל מאדכם בפרשה והי' אם שמוע

והנראה דבמס' מגילה דף ל"א איתא דאין מפסיקין בקללות פירוש אלא אחד קורא כולם, וקאמר בגמרא מנה"מ אר"ח ב"ר גמדא אר"א דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות כו' אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, הרי דקאמר אביי שני טעמים במה דהני דשל משנה תורה קילא משל תו"כ דבלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, וע"ש בטורי אבן שכתב דאמר הני שני חילוקים נגד השני טעמים דאמרינן מקודם בהא דאין מפסיקין דנגד טעמו דר"א דקאמר דאין להפסיק משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס קאמר אביי דכל משנה תורה הרי משה מפי עצמו אמרם ואינם בכלל הפסוק דמוסר ה' בני אל תמאס ונגד טעמו של ר"ל דאמר משום דאין אומרים ברכה על הפורעניות קאמר אביי דמשנה תורה קילא דבלשון יחיד אמורות ולא חמירא כל כך, והנראה להסביר הענין דהנה בטעמו של מ"ד דקאמר שאין אומרים ברכה על הפורעניות כתבו התוס' הטעם בשם המדרש דכיון דהקב"ה כביכול בצער כשישראל הם חלילה בצער אינו בדין שיהיו בניי בצער ואני מתברך, ולכאורה קשה על זה דהרי משנה מפורשת הוא בברכות דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ועיי' בר"ן מגילה שם שהקשה כן, רק זה יש לישב לכאורה דר"ל אזל בזה לשיטתו דבמס' תענית דף ט"ז איתא דבשעה שהיו גוזרין תענית היו נותנין אפר על גבי תיבה ואמרינן שם ולמה נותנין אפר ע"ג תיבה אר"י בן פזי עמו אנכי בצרה ר"ל אמר בכל צרתם לו צר והנה נ"מ בין ר"י בן פזי לר"ל נראה פשוט דלר"י בן פזי הא מוכרח מהפסוק דגם בצער דיחיד חלילה ג"כ כביכול גם הוא בצער ור"ל לא ס"ל הך דרשה ומפרש הפסוק עמו אנכי בצרה היינו להושיע לו וכמו דמסיים הפסוק אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ומש"ה אמר ר"ל קרא אחרינא דבכל צרתם לו צר ומהך קרא הרי ליכא הוכחה רק על צער דרבים חלילה ולא בצער דיחיד חלילה ובמכילתא פרשה בא איתא וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בצער כביכול שכינה עמהם כו' ונאמר בכל צרתם לו צר אין לי אלא צער רבים צרת יחיד מנין ת"ל עמו אנכי בצרה אחלצהו וכו' הרי להדיא דמקרא דבכל צרתם ליכא למידק רק על רבים ולא על יחיד, וא"כ הרי י"ל דר"ל אזל בזה לשיטתו דס"ל במס' מגילה דאין אומרים ברכה על הפורעניות דס"ל דכיון דכביכול בצער לא שייך לברך וקשה לדידי' המשנה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ומש"ה אמר בתענית לקרא דבכל צרתם לו צר וס"ל דביחיד אינו בצער וניחא המשנה דחייב לברך דאיירי ביחיד, ור"י בן פזי דס"ל דרשה דעמו אנכי בצרה ולדידי' הא גם ביחיד כן לא יסבור כר"ל במגילה רק יסבור דאע"ג דכביכול בצער מ"מ שייך לברך ומפרש הטעם דתנן דאין מפסיקין בקללות משום מוסר ה' בני אל תמאס וכר"ח בן גמדא אר"א, וזהו דקאמר אביי דבכל משנה תורה פוסק ולא שייך טעמא דר"ל דבלשון יחיד אמורה ובכל יחיד הרי ודאי דמברך ממ"נ וגם ר"ל הרי בע"כ מודה בו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכדתנן בברכות דחייב לברך, והיוצא מזה דלר"ל הא דתנן דחייב לברך על הרעה בע"כ לא קאי רק על של יחיד ולא על של רבים וא"כ לפי"ז הרי ניחא שפיר הא דבפרשה שמע דכתיב בלשון יחיד נאמר בה בכל מאדך ובפרשה והי' אם שמוע דנאמרה בלשון רבים לא כתיב בכל מאדך, ובזה יש לומר דר' מאיר אזל לשיטתו דבמס' סנהדרין קאמר ר"מ בזמן שאדם בצער שכינה מה לשון אומרת קלני וקאי שם על הנדונים בסנהדרין יעו"ש, הרי דנ"ל דגם ביחיד כביכול בצער וא"כ איהו לא מצי דריש לקרא דבכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו מכאן שחייב לברך על הרעה דהא לדידי' אין מקום לחלק בין רבים ליחיד וא"כ הא תיקשה אמאי לא כתיב גם בפרשה והי' אם שמוע בכל מאדכם ומש"ה דרש בכל מאדך בכל ממונך דלפי דרשה זו הא ניחא שפיר הא דלא כתיב כן בפרשה והי' וכמו שכתבנו למעלה ושוב אין לו לר"מ דרשה דחייב לברך על הרעה ומש"ה ר"מ לשיטתו קאמר בסנהדרין דף מ"ח ר"מ אומר מנין שכשם שמברך על הטובה מברך על הרעה שנאמר אשר נתן לך כו', ועיי' במס' ברכות דף נ"ח הרואה בתי ישראל בחורבנן אומר ברוך כו' ולר"ל לא אתי הך ברייתא רק כר"מ דלדידיה אין חילוק וגם ברבים מברך לר"מ

אמנם עיקר קושי' הר"ן יש לתרצה בדרך אחר, והוא בדרך משל בשעה שהרופא מזהיר לאדם זהירות הרבה שישמור מהם דאם לא ישמור את עצמו בתכלית השמירה יחלה ר"ל ויצטרך לסבול יסורים הרבה ברפואתו והולך ומונה לו יסורי הרבים שיסבול כדי לאיים עליו שיהי' זהיר יותר בודאי דתסמר שערת ראשו והוא בצער גדול אם יעלה בידו להיות זהיר או לא, אבל מי שכבר עבר על אזהרת הרופא ונחלה ר"ל והרופא מרפא אותו ביסורים בודאי דאז נותן רב תודה להרופא על מעשיו ואינו מצטער כלל על היסורים כיון דיודע דהם ישיבו לו רפואתו ויחזור על ידיהם לבריאותו הראשונה, וכן הדבר דבקריאת התורה יראה עוצם העונשים בודאי דכל אדם בצער ומש"ה ס"ל לר"ל דלא שייך אז לברך ומש"ה אין מפסיקין אבל מי שכבר עבר איזה עבירה ובאו עליו יסורים הרי אין לו להצטער בזה ואדרבה יש לו לקבלם בשמחה יען כי הם הם ממרקים עונותיו והם דרך רפואתו ומביאי' אותו לדרך חיים, וכמו דמבואר במדרש פרשה אמור על פסוק ולקחתם לכם, הדא הוא דכתיב תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך אמר דוד לפני הקב"ה תודיעני באיזו פילון מפולש לחיי העוה"ב, ר' יודן אמר אמר הקב"ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורים אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר, ומש"ה שייך שפיר לברך גם על הרעה ר"ל וכמו דאיתא במס' ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה נ"מ דבעי לקבלינהו בשמחה דאין לו לצער רק ישמח עליהם לפי שעל ידם הוא חוזר בתשובה, וזהו ביאור הכתוב תהלים אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי אמר דאע"ג דאין מתום בבשרי עכ"ז לא הצטער עליהם כלל רק אין שלום בעצמי מפני חטאתי הצטער על החטאים שגרמו כל זה ומתחרט עליהם, ובזכרוני שראיתי פי' פסוק זה כן כתיב על ספר ושכחתי מקומו, וזהו מאה"כ הנך יפה דודי אף נעים, ואיתא בילקוט שיר השירים על פסוק זה אף שאתה מביא עלינו יסורים נעים הוא שאנו עושין תשובה, וכמו שנתבאר דהוא לטובה, וגם בגלותם של ישראל אין להם להצטער בעיקר על קושי השיעבוד כלל רק על כבוד ה' שנתמעט ע"י הגלות ועל העונות שגרמו לנו השיעבוד, אבל השיעבוד בעצמו אין להצטער כלל כיון דאינו בגדר נקמה בנו חלילה רק בדרך רפואה להסר חטא ופשע, ואדרבה הוא מופת לאהבתן של ישראל ועדיין חביבותא גבן במה שה' יתברך חושש להסיר בדילנו וסיגנו ולא השליכנו מעל פניו וכמאמר הכתוב כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך

והנה הפסוק אומר בירמי' ט"ו שלח מעל פני ויצאו והיה כי