בית הלוי חלק ב קע

כך הקב"ה שלח חושך על המצרים והוסיף החושך משלו הה"ד שלח חושך ויחשיך, ולכאורה אינו מובן הן בהמשל והן בהנמשל א' מהיכי תיתי יוסיף האחד על גזרת המלך ויעשה יותר מציוויו מדעת עצמו, עוד קשה המשך הכתוב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו דאחרי דהוסיף החושך יותר מהציווי האיך אמר לא מרו דברו ואין לך מעביר על דעתו יותר ממנו, ועיי' במס' כתובות דחקרה הגמרא באומר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל ומכר לו בית כור אי הוי מעביר על דעתו או כמוסיף על דבריו ואין זה שייך לכאן דהתם איבעי לן אי מקרי מעביר ובטל מכירתו גם על הלתך או נקרא רק מוסיף ומכירת הלתך מיהא קיים דבו לא עבר מדעתו אבל ההוספה ודאי דהוא מעביר על דעתו ואינו מכירה כלל, והאיך קאמר כאן ולא מרו את דברו, והנראה ביאור דברי המדרש ומקודם נבאר את המשל ויובן הנמשל, והענין דבכל מלוכה של בשר ודם יש להם חוקים ומשפטים והעובר על חוקי הממשלה מגיע לו עונש במכות ויסורין לכל חטא וחטא לפי גדלו וערכו והכל כתוב בספר החוקים מפורש על כל חטא כמה מהמכות והעונשים מגיעים לו, ולזה יש שרים ממונים הבקיאים ויודעים אותם החוקים על בורים והם המענישים לכל עובר ועובר שיתרחש במדינה לפי מעשיהם ואין צריכים לציווי של מלך על כל עובר בפרט יען כי הוא חוק כתוב בספר כמה מגיע לו על אותו חטא וזה השר כבר מצווה מתחילתו מפי המלך לשמור אלה החוקים ולקיימם, והנה נזדמן פעם אחד בא' שעבר על חוק המלך אשר לפי המשפט הקצוב עליו בספר יש להממונה להלקותו על זה חמשים מכות ואמר המלך לאותו הממונה לענוש החוטאים לך והכהו לזה חמשים מכות והשכיל הממונה בדעתו להבין כוונתו של המלך דלאותן החמשים המגיע לו לפי החוק הקצוב הרי לא הי' צריך ציווי המלך שנית והבין מזה דכוונתו דהני חמשים שאמר הם לבד החמשים המגיע לו לפי החוק הקצוב והלך והכהו מאה, א' מה שצוה לו המלך והוסיף לו על ציווי המלך חמשים משלו פי' לפי מה שמוטל עליו להכותו לפי התמנותו על פקודה זו, ונמצא דזה העבד לא עבר על דעתו של מלך רק הבין להשכיל בכוונת דעתו של המלך, וכמו כן הי' במצרים דהנה איתא במדרש מהיכן הביא עליהם חושך רבנן אמרי מחושך של גהינם ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסין בשאול בחושך חזקי' אומר הגיגית הזו במה מכסין אותה בכלי חרס מני' ובי' כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס כך הרשעים מה כתיב בהן והי' במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך שנאמר וחושך על פני תהום דבגהינם ממונה החושך שידין את הרשעים כל אחד לפי חטאו והקב"ה העלה על המצרים את הגהינם שידונם בזה העולם בעודם בחיים, ועיי' במס' ב"ב דף קל"ח דשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי נוטלן בחובו פי' שנותנים לו הר' זוז ונפטר מן החוב אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דכיון דאמר כראוי לו לטפויי אתי שיתנו לו המאתים זוז לבד ממה שמגיע לו החוב וכן כאן אמר להמלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך דזהו כראוי לו ומש"ה הלקם החושך שני פעמים א' ממה שנצטווה עתה ב' ממה שמגיע להם על פי מעשיהם במשפטו של גהינם, וזהו שאה"כ שלח חושך ויחשיך שהוסיף משלו לפי המגיע להם לפי פקודתו שנתמנה לענוש הרשעים וזהו ולא מרו את דברו דבההוספה לא מרו את דברו רק אדרבה קיים דברי הקב"ה בכל הפרטים: דרוש ו

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ואיתא בילקוט על פסוק וז"ל ויהי בשלח מי צווח וי הקב"ה קרא וי, למה הדבר דומה למלך שנשבה בנו נלבש בלבוש נקמה והלך להביאו נטל את השבאי ותלאו בגרדן כו' עם שהוא מצערו התחיל להודות אמר המלך וי שהודה זה הייתי סבור לצערו הרבה והודה עכ"ל. ויש להבין עומק ופנימיות הכוונה שבזה המאמר, וגם דלפי דרשה זו לא ידענו מאי שייך דרשה זו לעיקר מאמרו וסיום של הפסוק דלא נחם דרך פלשתים פן ישובו מצרימה גם יש להבין אמרם שאמר וי על שהודה ולא יצערו יותר דהאיך שייך לשון וי על זה והרי ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועיי' במס' ב"ב (דף ע"ד) בעובדא דרב"ח ששמע ב"ק שאמר אוי לי כי נשבעתי וסבר רבה בב"ח דלמא קאי על שבועת המבול דהעולם חייבים כדור המבול והשיבו לו חכמים דודאי קאי על שבועת הגלות דאי על שבועות המבול למה קאמר אוי, הרי דעל הא דאינו מעניש להחייבים את העונש לא שייך לשון זה כלל

והנראה ביאור דברי הילקוט, דהנה המצריים שתים רעות עשו לישראל אחד רעות הגוף במה ששיעבדו בהם בחומר ולבנים ובכל עבודה קשה, עוד זאת עשו להם רעות הנפש שהחטיאו אותם הרבה על ידי שיעבודם הקשה וכמו דמצינו במדרש רבה על פסוק והמים להם חומה מימינם ומשמאלם שהי' הקיטרוג אז באת קריעת י"ס על ישראל הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז מפני מה הללו נטבעין והללו ניצולין ובאה התשובה הללו עבדו מתוך השיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, הרי להדי' כמש"כ דעל ידי שיעבודם קלקלו את ישראל והחטיאו אותם בנפשותם ובילקוט סוף בשלח איתא כשהיו הישראל מלין את בניהם היו המצרים אומרים להם למה אתם מלין אותם היו כמצרים ותקל העובדה קשה מעליכם ועיי' עוד בילקוט פ' שמות שנתן טעם להשני מופתים, שהראה הקב"ה למשה במטה ובידו וז"ל ולמה הראה לו הקב"ה למשה בנחש אלא מה נחש ממית ונושך לבני אדם כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים לבני ישראל וחזר ונעשה כעץ יבש כך היה פרעה ועמו כעץ יבש ולמה הראה לו בדבר טמא אלא מה מצורע הזה טמא ומטמא כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים לישראל וחזר ונטהר כך יטהרו ישראל מטומאת מצרים, הרי דהראה למשה הני שני רעות שעושים להם א' מה שנושכים וממיתים דהיינו הכאב הקשה ושיעבודם הגדול שמשעבדים בגופם, והשני הוא הטומאה מה שהם מטמאים לישראל ומקלקלים אותם בנפשותם, וזהו כמו שכתבנו

ולהבין כוונת דברי המדרש הללו למה הראה לו בנחש דוקא דלרמז הזה דקאמר במדרש דנחש נושך וממית הרי לא נחש בלחוד הוא כן רק כמה חיות נמצאים בעולם הנושכים ומזיקים דורסים וטורפים ומזיקים יותר גדולים מהנחש ולמה בחר להראות את האות בנחש דוקא, רק הענין דגם בשיעבוד הגוף שעשה פרעה להם גם כן לא הי' עיקר מחשבתו ותכלית כוונתו להשיעבוד בעצמו והרוחת העושא שיגיע לו בעבודתם של ישראל רק עיקר תכלית מבוקשו היה להחטיאם ולהעבירם מדעתם ודתם והשיעבוד הי' התחכמות להוציא מחשבתם הרעה לפועל דעי"ז שיוסיפו עליהם שיעבוד יהיו ישראל מוכרחין לעזוב אמונתם כדי להקל מעליהם העול וכמבואר בילקוט שהבאנו למעלה שאמרו להם המצרים שאם יניחו מלמול את בניהם תיקל השיעבוד מעליהם, ובזה נבין כוונת המדרש רבה בראשית פ' כ"ז מביא שם הפסוק בקהלת כי כל ימיו מכאובים וכעס עניינו וז"ל כי כל ימיו מכאובים אלו המצרים שהכאיבו לישראל במעשיהם הרעים וכעס עינינו שהכעיסו להקדוש ב"ה במעשיהם הרעים רמזו להני שני ענינים הנ"ל וכמש"כ דכל ימיו מכאובים דתדיר הכאיבו לישראל בשיעבודם והוסיף עוד וכעס ענינו דהענין והתכלית המבוקש שהי' להם להמצרים באותו שיעבוד ומכאוב הי' רק להכעיס להקב"ה כדי שעי"ז השיעבוד יוכרחו לעזוב דתם ואמונתם. ורק שפרעה לא הי' יכול לעשות מחשבתו בגלוי להכריחם לעבור על דתם בפה מלא בלא שום טענה כי כן לא יעשה כי מה לו להתערב