בית הלוי חלק ב קנח

דלא גריע מאם אין לו קרקע כלל וא"כ הרי לר"מ צריך עוד קרא מיותר מארצך למעט חו"ל פי' אפילו אם כיבשו אותו בכיבוש רבים ונתקדש בקדושת הארץ לכל דבר דמ"מ פטור וכמו שכתב רש"י במס' חולין דף קל"ו דארצך משמע מה שמיוחד לך ולא משל חו"ל ומיושב היטב קושית התוס', אמנם בזה אינו מיושב רק סוגי' דב"ב דקאי אליבא דר"מ לפי הס"ד אבל אכתי קשה סוגי' דחולין דף קל"ו דקאמר סתמא דהגמרא דהך מארצך בא למעט חו"ל ובודאי דוחק לומר דאתי' רק כר"מ ובפרט דהרי בב"ב מסקנת הגמ' שם דגם לר"מ בעינן שיהי' לו קרקע שפיר קשה קושית התוס' דל"ל קרא למעט חו"ל דאפילו אותו חו"ל שנתקדש בכיבוש רבים הרי נוכל למעטו מאשר נתת לי ולא שנטלת מעצמי, וצ"ל דבעינן שני פסוקים דאי לאו מארצך לא היינו ממעטינן מאשר נתת לי חו"ל שנתקדש ולא הינו דורשין למעט שנטלת מעצמי רק הינו אומרים דבא למעט חו"ל גמור שלא נתקדש כלל והא דצריך מיעוט לזה הוא אע"ג דתלוי בארץ הוא כי היכא דלא ניליף לחייבו בהיקשה מבשר וחלב, מש"ה כתב מארצך למעט חו"ל ממש ואייתור אשר נתת לי למעט מה שנטלת דהיינו חו"ל אפי' נתקדש בקדושת הארץ, ועכ"פ מהך סוגיא נסתייעו דעת הרמב"ם דכ"ע ס"ל הך דרשה וא"כ עבר הירדן אין מקום לחייבו מדאורייתא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא

ואין להקשות על דברינו מהא דבב"ב שם מסיק דלר"מ בקנה אילן אחד ולרבנן בשני אילנות מביא ואינו קורא משום דמספקא להו אי קנה קרקע ופריך ודלמא לאו ביכורים הוא וקמעיל חולין בעזרה ומשני דמקדש להו, והרי קשה לפי הס"ד תקשה ליה הא דתנן בסוף מס' חלה אריסטון הביא ביכורים מאפמי' וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים דתקשה ליה האיך מביא ביכורים והרי יהי' חולין בעזרה ומוכרחין לומר דהמקשה הי' ס"ל דהך משנה ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ומש"ה מחייב בביכורים מדאורייתא אבל לפמש"כ דבסוריא לכ"ע פטור מה"ת תקשה ליה הא מביא חוב"ע, גם זה ניחא די"ל דהמקשה הי' ס"ד דהמשנה דסוף חלה ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא רק דרבנן ומש"ה מותר בביכורים דרבנן ורק בב"ב פריך שפיר על ר"מ לשיטתו דאיהו הא ס"ל להדיא דחוב"ע דאורייתא כדאיתא בפסחים דף כ"ב יעו"ש, גם נוכל לומר דהרי כתבו התוס' בב"ב שם דליכא איסורא בחוב"ע רק אם עושה בהחולין כעין עבודה הגשה ותנופה, אבל בהכנסה גרידא ליכא איסורא כלל וא"כ י"ל דהי' ס"ד דמסורי' לא הי' מביאים לעזרה רק מדרבנן ולא הי' עושה בהם הגשה ותנופה כלל ורק בהך דהקונה אילן אחד דמביא מספק וא"כ הא מוכרח לעשות בהם הנחה דלמא ביכורים הם ומבואר במס' מכות דף כ"ב דהנחה מעכבת בו ושפיר הקשה דלמא לאו ביכורים הם ומביא חוב"ע

מס' חולין (דף ק"א, כי פליגא בנטמא בשר, עיי' בתוס' ד"ה בנטמא דא"כ מאי השיבו רבנן במשנה כיון שנגע בו טמאוהו, והנראה דהתוס' כת' לרבנן דהקשו כיון שנגע טמאוהו לדידהו תיקשה טמא שאכל טהורה היכא משכחת לה ותי' כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה והא דהקשו לר"י דידעו דר"י לא איירי בתחב הרי ס"ל להתוס' דהפסוק מצינן לאוקמא רק בתחב, אבל בזבחים (דף ק"י) כ' התוס' דרבנן הקשו דאע"ג דמצי לאוקמא בתחב חבירו סתמא איירי קרא גם בנותן בעצמו לפיו ולדידהו צ"ל על קושייתם בחולין מטמא דאכל טהורה כתי' השני שכתבו התוס', ולדעתם בזבחים א"ש קושי רבנן גם להמסקנא דטעמו של ר"י הוא משום דאין אחע"א דבכריתו' ד' כ"ג איתא דגם מאן דס"ל דאין אחע"א מ"מ בקדשים חל ומביא ראי' מהא דתני' אשר לה' לרבות אימורים דחייב בם משום טומאת הגוף הרי דטומאת הגוף חל על חלב בכולל ולפי"ז הא מדחל על חלב דהוא בכרת ק"ו דחל על טומאת בשר דהוא בלאו, וא"כ ריה"ג דס"ל דלא חל על טומאת בשר וס"ל גם במוקדשין אין אחע"א ע"כ דרש לקרא אשר לה' לדרשה אחרינא כמו דאיתא מנחות (ד' כ"ה) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה או אינו אלא הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה ת"ל אשר לה', הרי דמהך אשר לה' דרשינן עוד דלא בעינן שיהי' נאכל לטהורין דוקא וכן דרש לי' ריה"ג, והרי בשר שנטמא אחר זריקת אינו נאכל לטהורים וכ"כ רש"י להדי' בד"ה שהציץ יע"ש, וזהו שהקשו לי' רבנן לריה"ג דמוקים להך אשר לה' דלא בעינן נאכל לטהורים והרי גם בטהור כיון שנגע בו טימאהו וא"כ מדחזינן דחייבי רחמנא על טומאת הגוף מוכרח ממילא דלא בעינן שיהי' נאכל לטהורים דאל"כ הא לא משכחת לה חיובא דטמא שאכל את הקודש כלל דרבנן ס"ל דאין לנו לאוקים הפסוק רק בתחב לו חבירו וא"כ מוכרח דקרא דאשר לה' אתי' להך דרשה דמסכ' כריתות דבקדשים איסור חל על איסור וא"כ גם בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף חייב, וריה"ג ס"ל דאשר לה' בא לגלוי דלא בעי' נאכל לטהורים דבלא"ה הי' ס"ד דלא חייבה רחמנא על טומאת הגוף רק בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ומש"ה אין אחע"א גם במוקדשין: ישוב על הירושלמי סוף כתובות

אה"ע סי' ע"ה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, ובירושלמי איתא דאם הוא רוצה לעלות לא"י והוא אינה רוצית כופין אותה היא רוצית והוא אינו רוצה אין כופין אותו, וזהו דלא כש"ס דידן, והרא"ש כתב לתרץ בשם הר"ם דש"ס דידן איירי בזמן הבית מש"ה גם היא יכולה לכוף אותו והירושלמי איירי בזמן הזה, והטור הקשה על זה דא"כ גם הוא לא יהי' יכול לכוף אותה, ובאמת אינו מובן החילוק דאמאי בזמן הבית שניהם יכולים לכוף זא"ז ובזה"ז אינה יכולה לכופו וממ"נ אם בזה"ז ליכא מצוה לעלות לא יכוף גם אותה ואי איכא גם בזה"ז מצוה תיכוף גם אותו, והנה זה הי' נראה לתרץ דהרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות הוסיף על מניינו של הרמב"ם מצות ישיבת ארץ ישראל דס"ל דהוא מצוה בפני עצמו דכתיב וירישתם אותה וישבתם בה וכתב דמדחזינן בסוף מס' כתובות שהפליגו חכמים בשבח דירת א"י מוכח דהוא מצוה הנוהגת לדורות ולא על זמן הכיבוש לחודא, ולהרמב"ם דלא מנה אותה בכלל המצות מוכרח דס"ל דפסוק זה של וירישתם אותה וישבתם בה קאי רק על אותו זמן של הכיבוש ולא אח"כ ומה דהפליגו חכמים בשבחה כבר כתב בספר מגילת אסתר דהוא משום דיש הרבה מצות התלוים בארץ ואינם יכולים להתקיים רק בישיבתה ולא שהיא בעצמה מצוה הנוהגת לדורות, והנה התוס' כתבו בסוף מס' כתובות בשם רבינו חיים כהן דס"ל שבזה"ז אין מצוה לעלות לא"י דיש כמה מצות שקשה לקיימם כעת משום כובד הגלות, וא"כ הרי נוכל לומר בדעת הר"ם שהביא הרא"ש דס"ל הני שני סברות דישיבת א"י הוא מצוה מצד עצמה וכהרמב"ן ומודה גם לסברת הרמב"ם דגם בלא"ה איכא מעלה בישיבתה משום קיום המצות התלוים בה, וס"ל ג"כ כסברתו של הר"ח דבזה"ז הרי קשה להזהר בהם ושוב ליכא סברתו של הרמב"ם דהרי אדרבה נהפוך הוא דעתה בעו"ה קשה לקיימם אבל להרמב"ן דהוא מצוה מצד עצמה מדאורייתא ס"ל להר"ם דמזה לא שייך למפטרי משום סברתו של ר"ח כיון דמחויב מצד עצמה מוכרח לישב בה ולטרוח בקיום מצוותי' עד ישקיף וירחם, והנה בהך מ"ע וירישתם אותה וישבתם בה הרי י"ל דנשים פטורות ממנה דהרי נשים לא נטלו חלק בארץ וכמש"כ רש"י במסכת ברכות (דף ך') דמש"ה איבעי לן גבי בהמ"ז אי נשים חייבות בו מד"ת, ומש"ה בזמן הבית דגם מלבד המצוה איכא המעלה של קיום המצות וזה שייך גם בנשים מש"ה גם היא יכולה לכוף אותו, אבל בזה"ז דליכא רק משום עיקר המצוה מש"ה הוא יכול לכופה דהוא מצווה בה אבל היא אינה יכולה לכופו דהיא לא מפקדה, והוא תי' נכון בדעת הר"ם, אבל מה דחולק שם הירושלמי על ש"ס דידן גם בדין לעלות מא"י לירושלים ומחלק בין אותו לאותה צ"ע: