בית הלוי חלק ב קנו

וא"כ הרי מיושב היטב הא דפריך כאן רק לבר פדא, דהרי בתמורה (דף ל"ב) אמרינן דקדשי מזבח יכול להקדישו הקדש עילוי לבדק הבית אבל קדשי בדק הבית אין מקדיש אותו כלל וכתבו התוס' בד"ה מקדישן דבקדשי מזבח יכול להקדיש הטובת הנאה שבה שיש לו בה ואומדין כמה אדם רוצה ליתן עבור שור זה לעולה אע"פ שאינו חייב עולה ואע"ג דגם בקדשי בה"ב איכא טובת הנאה זו ואפ"ה לא יוכל לקדשם משום דאין להבעלים בהם זכות יותר משארי בני אדם ולא מקרי בעלים כלל אבל קדשי מזבח יש עליהם שם בעלים לפדותם כשהוממו מש"ה יכול להקדישם, וא"כ הרי ודאי דנטיעות דהכא אע"ג דהם קדשי בה"ב מ"מ לעולא דס"ל דכיון שנקצצו אין צריך פדי' והם שלו הא ודאי דגם עתה מקרי בעלים שלהם והרי הדברים ק"ו' אם בקדשים מזבח מקרי שם בעלים עליהם משום הך זכות שיכול לפדותן כשיפול בהם מום ואע"ג דאין בידו להטיל בו מום מ"מ מקרי בעלים ויכול להקדישם ק"ו הכא דבניקצצו הם שלו בלא שום פדיון וגם רשות בידו לקוצצן בכל זמן שירצה ודאי דהוא נקרא הבעלים שלהם ויש לו כח להקדישם הקדש עילוי לפי טובת ההנאה שבהם ורק הקדש גמור אין בידו להקדישם שנית כיון דכבר הם הקדש מעיקרא ועכ"פ אם יאמר שיוקדשו הקדש גמור אחר שיפדו צריך להיות חל השני משום דבידו לפדותן וכמו דמהני בפירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו ומש"ה לעולא לא מצינן למפשט מכאן הך דר' אושעי' דהרי גם אם אמרם זה אחר זה הי' חל ההקדש ומש"ה חלים כשאמרם בבת אחת ורק לבר פדא דס"ל דגם אחר שנקצצו צריכין פדי' א"כ הרי המה ככל קדשי בדה"ב דלא מקרי הוא בעלים שלהם כלל כדמוכח בתמורה דאינו יכול להקדישם אפילו הקדש עילוי ואם הי' מקדישם בזה אחר זה לא הי' מהני כלל אפי' אם הי' אומר שהקדש השני יחול לכשיפדה דכיון דאינם שלו לא מהני מה דבידו לפדותו ואפ"ה חזינן דבבת אחת חלים שפיר מש"ה שפיר תיפשוט מני גם הך דר' אושעי' דגם שם מקודשת, ומיושב הסוגי' היטב

אמנם לדעת רבינו יצחק שהביא הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) שכ' דאע"ג דעדין לא זכה בהככר מ"מ יכול להקדישו לאחר שיזכה בו משום דבידו לזכות בו הרי דס"ל דגם מה שאינו שלו אמרינן הך סברא דבידו הרי לדידי' קשה מאי פריך הכא בנטיעות והרי גם בזה אחר זה יש לו לחול משום דבידו לפדותו, וצ"ל דס"ל דהכא לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך שלשה אע"ג דבדעיבד פדוי מ"מ לא מקרי בידו ולכאורה חולק על התוס' דקידושין דהבאנו לעיל וכן על דברי חידושי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דס"ל דאם לא הי' צריך בגר ג' רק לכתחילה הי' מקרי שפיר בידו, ולהר' יצחק צ"ל דהא דקאמר הכא לבר פדא הוא לאו דוקא רק לכ"ע פריך וכמו שכתבו כאן התוס' והרא"ש

עוד י"ל דגם התוס' דקידושין והרמב"ן והרשב"א הנ"ל מצי ס"ל כשיטתו של ר' יצחק דכאן לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך ג', ולא דמי כלל לגר דשם הרי אם לא יזדקקו לי' תלתא לא קעביד שום איסורא אם יתגייר בינו לבין עצמו כיון דהשלשה אינם רוצים להזדקק לי' ומש"ה הקשו שפיר דאם נאמר דהשלשה אינם מעכבים אמאי לא מקרי בידו משום מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא כיון דאם לא יזדקקו לי' הרשות בידו לגייר בינו לבין עצמו משא"כ גבי פדיות הקדש הרי כל זמן דלא מזדקקי לי' שלשה אסור לו לכתחילה לפדותו כלל דהא מדאורייתא צריך לכתחילה שלשה ורק דאם עבר ופדאו הוי' פדוי ומש"ה אע"ג דאינו מעכב לא מקרי בידו כלל ומש"ה פריך הגמ' שפיר

עוד שם, תפשוט הא דבעי ר' אושעי' לכאורה צ"ע דהרי כל אבעי' דר' אושעי' אינו רק למ"ד דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והרי כאן במשנה כ' הר"ן דיש מפרשים דהמשנה איירי בקונם ואתי' כר"מ דס"ל דיש מעילה בקונמות ור"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומאי פריך נימא דר"מ לטעמו. ולכאורה מכאן ראי' להפירוש שכתב הר"ן דהך משנה איירי בקרבן גמור, ולהיש מפרשים צ"ל דהך סוגי' אזל אליבא דרבינא דקאמר בשבועות (דף כ"ב) איפוך, דרבנן דר"מ הוא דס"ל יש מעילה בקונם ואתי' הך משנה רק כרבנן דר"מ

עוד שם בתוס' בד"ה אמר לך בר פדא, וכי תימא תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אף זו דקדושת דמים ביאור דבריהם דלפי מה דאוקים רב פפא הרי קמ"ל הברייתא גם בסיפא דלא פקע וכמש"כ הר"ן דאינו משבש הברייתא, , וא"ל דלמה דחקו התוס' לאוקמא רישא וסיפא בשני גווני חדא בקה"ג וחדא בקדושת דמים והרי בלא"ה צריכא טובא דברישא הרי הקדים לומר הקדושה הראשונה ואח"כ קדושה השני' וגם הוא מחמור על קל וקמ"ל הסיפא דגם בהקדים השני' וגם מקל לחמור לא פקע, זה אינו מספיק דתיקשה דלתני רק הסיפא לחודא ומש"ה תירצו דחדא בקדושת דמים וזה לא ידעינן רק מיתורא דבחד בבא הי' מוקמינן רק בקה"ג, גם עוד נראה דבלא"ה איירי הסיפא בע"כ בקדושת דמים דהרי השתא לפי תירוצו של ר"פ הרי עוד קמ"ל דאם לא אמר מעכשיו חלה הקדושה דאחר למ"ד ולפי מש"כ התוס' גם הרישא מוקמינן לה כן והרי גם על הך דיוקא תיקשה תרתי' למה לי ועל זה הא מוכרח לומר כתי' התוס' דקמ"ל דגם בק"ד אחר למ"ד אם לא אמר ומעכשיו ומש"ה נקטו התוס' הך רבותא

בא"ד לכן נראה לר' אלחנן כו' לכאורה קשה לדעת רבינו אלחנן דבאומר מעכשיו פקע בכדי א"כ למה דחק ר"פ בסיפא נימא דאיירי ג"כ באמר מעכשיו ומש"ה פקע קדושת שלמים והא דתני תרתי משום דחדא בקה"ג וחדא בק"ד וכמו דניחא לעולא כן נימא לב"פ רק דלב"פ איירי באמר מעכשיו והניחא לשני תירוצים של התוס' דבאומר מעכשיו ולאחר למ"ד אי אפשר להקריבה תוך למ"ד א"כ הא לא מצי לומר דסיפא איירי במעכשיו דתרתי למה לי כיון דקה"ג לא משכחת לה כלל ולעולם הוא ק"ד אבל לתי' השלישי דיכול להקריבו בתוך למ"ד קשה, וי"ל דהא דיכול להקריבו תוך למ"ד זהו רק ברישא דאמר תוך למ"ד עולה ומש"ה אע"פ שאמר אח"כ שלמים מ"מ אין כוונתו שמיד יתחיל קצת שלמים אבל בסיפא דבתחילה אמר הא דלאחר למ"ד עולה אם נאמר דאיירי במעכשיו גם תי' הג' של התוספות מודה דא"א להקריבו תוך למ"ד דמיד שאמר מעכשיו ולאחר למ"ד עולה התחיל בה קצת קדושת עולה וא"כ ע"כ הסיפא איירי בק"ד ותרתי למה לי דאם נאמר חדא בקה"ג וחדא בק"ד בע"כ הרישא איירי בקה"ג והוו זו ואצ"ל זו ומש"ה דחק ר"פ וזה אין להקשות לרבינו אלחנן דלמה דחק בה ר"פ דהרי לדידי' ס"ל בע"כ דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמעכשיו דמי וכמו שהוכיח הר"ן בד"ה הכא מדאינו יכול לחזור בו וא"כ הא ניחא הסיפא דמעכשיו הא פקע די"ל דאע"ג דלענין חזרה הוא כמעכשיו מ"מ לענין שיופקע לא מהני, ועוד דעיין ברשב"א בחידושין שכ' דלא כהר"ן והא דלא יכול לחזור בו תי' באופן אחר יעו"ש ונאמר דרבינו אלחנן סבירא ליה ג"כ כהרשב"א: סימן ג ישוב נכון לדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים

הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביכורים כתב ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, ועיי' בשו"ת מהרי"ק שורש כ"ב הובאו דבריו בכ"מ רק שבכ"מ נדפס בשיבוש ממש מהיפוך להיפך שהקשה דלמה כתב דחייב רק מדרבנן והרי ערי סיחון חייבין במעשר מדאורייתא ותירץ דבמס' ביכורים פרק א' משנה יו"ד איתא ואלו מביאין וקורין כו' ומעבר הירדן ריה"ג אומר אין מביאין ביכורים מעבר