בית הלוי חלק ב קנה

שתתגרש וקמבעי' לי' אם בעודה פנוי' נתן לה שני פרוטות ואמר באחת התקדשי לי מיד ובאחת התקדשי לאחר שאגרשך מי אמרינן מיגו דחלה הראשון חל גם קידושין השנים כיון דגם השנים היו בעודה פנוי' או לא חלין וכמו דמבואר כל זה במס' קידושין (דף ס"ב). והרי בקידושין שם איתא דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו דלכ"ע דבריו קיימין משום דבידו לתולשה ובמקדש האשה לאחר שאגרשך לא מקרי בידו משום דנהי דבידו לגרשה מ"מ אין בידו לקדשה יעו"ש, וא"כ לעולא דס"ל דאינם קדוש רק עד שיקציצו אבל כשקצצן פקע קדושתן מנייהו א"כ הרי מקרי בידו לקוצצן ומש"ה אפי' אם כבר נתקדשו עד שיקצצו מ"מ יכול לקדשן שנית וליכא למפשט מני' הך דר' אושעי' דאינו בידו ורק לבר פדא דס"ל דאחר קציצה ג"כ צריך פדי' וא"כ לא מקרי בידו ומ"מ חזינן דחלה הקדושה השני' ובע"כ הטעם משום דבשעה שהיו עדיין חולין אמר לכולם שיתקדשו ויחזרו ויתקדשו לאחר פדי' מש"ה הוא חל וא"כ נפשוט מני' הך דר"א דאם בעודה פנוי מקדשה לאחר שיגרשה דמהני, זה אינו מספיק דזה הי' ניחא אם ההקדש השני הי' סתם הקדש לעולם ושפיר הינו יכולין לומר דלעולא מש"ה חל השני דבידו לקוצצו ולהפקיע מהם הקדש הראשון אבל הכא הרי גם ההקדש השני לעולא אינו רק עד שיקצצן וא"כ לא מהני לי' כלל מה דבידו לקוצצן דהרי אם יקצצן גם ההקדש השני יהי' נפקע ואין לו מקום רק עד שיקצצו וא"כ גם אליבא דעולא הי' מצי למפשט הך דר"א

[ב] והנראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מדמה הגמ' הך דהקדש לקידושי אשה והרי בקידושין שם איתא דהאומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדש דחל ההקדש משום דבידו לפדותה ולפי"ז הרי מי שהקדיש חפץ שלו ואח"כ חזר ואמר עליו שיתקדש לאחר שיפדנו דחל ההקדש השני משום האי סברא דבידו לפדותו וא"כ הא י"ל דמש"ה מהני אם אמר בתחילת הקדישו דתתקדש שנית לאחר שיפדם דהא לא גרע יותר מאם אמרו אח"כ אבל בהך דר' אושעי' דאם כבר נתקדשה לו הרי לא יוכל לקדשה שנית אחר שיגרשנה י"ל דגם אם בתחילה נתן לה שני פרוטות ביחד דלא מהני, ואין לומר דס"ל להגמ' דהקדש לא מקרי בידו לפדותו משום דהרי בהקדש צריך שלשה לפדותו ואמרינן מי יאמר דמזדקקי לי תלתא וכמו דאיתא בכתובות (דף נ"ב) דבאומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דלא מהני דלא מקרי בידו להתגייר כיון דגר צריך שלשה מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא וכמו כן בהקדש לא הי' חל השני אם הי' אמרו אחר הקדש הראשון ובע"כ הא דחל הכא הוא רק משום דאמר בתחילת ההקדש לשניהם ביחד ומדמה לי' שפיר להך דר' אושעי' אמנם זה אינו מספיק דהרי מבואר במס' תמורה דף כ"ז) דבעה"ב הפודה הקדש שלו גם שלא בפני שלשה הרי הוא פדוי וע"ש בתוס' בד"ה לא אמרו, ואע"ג דלא מהני רק בדיעבד ולכתחילה צריך שלשה מ"מ כיון דאם יעבור ויפדה בעצמו יהי' פדוי הרי ודאי נראה דמקרי שפיר בידו וראי' לזה דבקידושין (דף ס"ב) דאמר דלאחר שאתגייר לא מהני דלא מקרי בידו דמי יאמר דמזדקקי ליה תלתא וכתבו התוס' בד"ה גר צריך ג' נראה דוקא בקבלת המצות אבל בטבילה בחד סגי וע"ש שכתבו דלכתחילה למצוה ודאי דצריך שלשה גם לטבילה ורק דאינו מעכב, ומוכרח מזה דס"ל להתוס' דכל היכא דאינו מעכב מקרי שפיר בידו דאל"כ למה דחקו התוס' בתחילה לומר דהגמ' קאי רק על קבלות המצות כיון דלכתחילה צריך שלשה גם בטבילה, וכן מוכח עוד שם דפריך מהא דהנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי מקודשת לאחר שאשחרריך דיחולו הקידושין משום דבידו לשחררה וכתבו התוס' בד"ה אלא דאמאי לא משני מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא ותירצו דאתי' כמ"ד דעבד אין צריך קבלות מצות לאחר שיחרור וטבילה דלאחר שיחרור היינו טבילת גר וההוא לא בעי שלשה והרי בדיבור הקודם כתבו דלכתחילה צריך גם בטבילה ומוכרח להדי' דס"ל דכל שאינו מוכב בדעיבד מקרי שפיר בידו, ועיין עוד באלפ"ס בפרק ד' דיבמות דמשמע שם דדעתו דהא דגר צריך שלשה אינו רק לכתחילה ולא בדיעבד והקשו על זה בחידושי הרמב"ן ובחידושי הרשב"א שם דא"כ אמאי לא מקרי בידו להתגייר ומשום קושי' זו פירשו דעת האלפ"ס דהקבלה שמקבל עליו למול ולטבול צריך שלשה לעכב יעו"ש בדבריהם, וא"כ כיון דאם פדה בינו לבין עצמו הרי הוא פדוי הרי מקרי שפיר בידו וא"כ קשה מאי קאמר תפשוט הא דר' אושעי', ואין לחלק ולומר דהא דתמורה לא איירי רק במטלטלים ורק בהו לא מעכב השלשה אבל בקרקע דתנן בריש סנהדרין דצריכה עשרה לפדותן ונאמר דבהו מעכב העשרה והני נטיעות דהכא הרי הוא קרקע זה אינו דודאי דלפי הסברא נראה דאין לחלק ביניהם דכמו דיליף בסנהדרין (דף יד) דקרקע צריך עשרה כמו כן יליף שם מקרא במטלטלים דצריך שלשה ובודאי נראה דחד דינא להו, ועוד דהרי בתמורה שם בתוס' הוכיחו דבדעיבד בלא שלשה דפדוי מהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה דמחולל, והרי הך דשמואל הא איירי גם בקרקע וכדאיתא במס' ערכין (דף כ"ט) גבי מעשה דפומבדיתא יעו"ש בסוף הסוגי' דקאמר והא מעשה דפומבדיתא קרקע הי', ומוכח מהתוס' דגם בקרקע לא מעכב, ועוד דהרי אדם מבואר בסנהדרין שם דהוא כקרקע וצריך עשרה ואפי"ה מבואר בתוס' במס' מגילה (דף כ"ח) בתוס' בשם הירושלמי דמוכרין אותם בשלשה כדי שלו יברחו ומוכרח דהעשרה שנאמרו בקרקע לא לעכב נאמרו וכיון דחזינן בתמורה דגם שלשה אינו מעכב הרי ודאי דגם בקרקע אפי' שלשה לא מעכבי דלענין שלשה הרי אין לנו שום לימוד להצריך בקרקע יותר מבמטלטלים ועכ"פ קשה הך סוגי'

וע"כ נראה דעיקר הסברא דבידו לא אמרינן לי' רק דומי' דפירות ערוגה זו יהיו תרומה לכשיתלשו, דגם עתה הפירות הם שלו ורק דאי אפשר לחול עליהם שם תרומה משום דהם מחוברין בזה אמרינן הך סברא דבידו לתולשן אבל דבר דעתה אינם שלו כלל אע"ג דבידו לעשות תחבולה ועצה שיהיו שלו בזה לא מהני כלל הסברא דבידו ולא אמרינן דיחול עתה ההקדש משום דבידו לעשותו שלו כיון דמ"מ השתא לא הוי' הוא הבעלים של החפץ והאיך יחול דיבורו מה שאומר עתה דכי יקדיש את ביתו אמר רחמנא שלו דוקא ולא דמי להך דכתובות דשדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדש דקדשה משום דבידו לפדותה דבמשכון גם השתא הוא הבעלים של השדה ורק דבעודה משועבדת לבע"ח אינו יכול להקדישה משום שיעבודו הקדים מש"ה מהני מה דבידו לסלק המונע והשיעבוד אבל מה דהשתא אינו שלו כלל לא שייך סברא דבידו, וראי' לסברא זו דבמס' נדרים (דף ל"ד) איתא הי' לפניו כיכר של הפקר ואמר כיכר זה הקדש נטלו לאכלו מעל לפי כולה ודחקו שם הרא"ש והר"ן דאיירי במונח תוך ארבע אמותיו ומש"ה יכול להקדישה ובשם הרבינו יצחק כתב הרא"ש דכיון דליכא אדם אחר סמוך לו ואיהו אמר דלכשיזכה בו יהי' הקדש אל שפיר משום דהא בידו לזכות בו, וא"כ הרי מדברי הרא"ש והר"ן שדחקו בזה הרי מוכרח כמו שכתבנו דס"ל דכיון דאינו שלו עדיין לא מהני מה דבידו לעשות שיהי' שלו, וזה לשון חידושי הרשב"א בנדרים שם נ"ל דהי' הכיכר תוך ארבע אמותי' וד' אמות קונות לו לפיכך תופס ההקדש גם קודם שנטלה הא בלא"ה אין ההקדש תופס ואפי' נטלה לבסוף דבשעת ההקדש בעינן ביתו שלו ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי, הרי להדי' כמו שכתבנו, וא"כ גבי נטיעות דהכא דהם של הקדש לגמרי ויצאו מרשותו של של המקדיש אם הי' חוזר אח"כ להקדישו שנית אחר שיפדה אותן לא הי' מהני מה דבידו לפדותן ובע"כ הטעם הא דחל ההקדש השני הוא רק משום דאמרו ביחד עם ההקדש הראשון ומשום הכא פריך שפיר דתפשוט מני' הך אבעי' דר' אושעי':