בית הלוי חלק ב קנד

דלפום רהיטא משמע לי כן דגם להטור א"צ בכה"ג דהנה שמעתי מקשים בשם גאון אחד על הטור מהא דאיתא במס' יבמות דף מ"ז גבי גר קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנית נתרפא מטבילין אותו מיד, והרי בגר ע"כ הוי המילה בחול דמילת גר הא אינו דוחה שבת ואפ"ה קתני נשתיירו בו ציצין המעכבין הא אם נשתיירו בו שאינם מעכבין אין חוזרין ומלין וזהו להדי' כהרמב"ם דגם בחול א"צ לחזור וקשה על הטור, ובאמת הרי קשה מאד לומר דדברי הטור ורמ"א יהי' נגד גמר' מפורשת, וע"כ נראה דס"ל להטור דשאני שם דקתני מלין אותו מיד ומפרש בגמר' שהויי מצוה לא משהינן ואח"כ קתני נתרפא מטבילין אותו מיד ומפרש בגמר' נתרפא אין לא נתרפא לא מ"ט משום דמיא מרזו מכה וס"ל להטור דמש"ה אינו חוזר משום ציצין שאין מעכבין דכיון דאינו מעכב את המילה ורק משום הידור מצוה ובשביל זה הא ישתהה יותר הרפואה ונמצא יהי' שהויי מצוה של הטבילה וטפי עדיף דלא נשהה הטבילה ומש"ה אינו חוזר רק על ציצין המעכבין, רק א"כ דחוק דלהטור אחר הטבילה יהי' צריך לחזור אפילו על שאינם מעכבין וכל כי האי הוי ליה להברייתא לפרושי דהא דקתני ברישא דרק על מעכבין חוזר זהו קודם טבילה אבל אחר הטבילה חוזר גם על שאינם מעכבין וכן בטור יו"ד סי' רס"ח כתב כלשון הברייתא ולא כ' דאחר הטבילה חוזר על כולם אבל לדברינו דגם הטור לא קאמר רק על אותו יום ממש דאז הוא דחוזר אבל למחר אינו חוזר ומש"ה בגר דצריך להמתין עד שיתרפא שוב אינו חוזר כנ"ל

גם אמרתי לעורר קצת דיש מקום לומר דגם הרמב"ם מודה דגם אח"כ איכא ואנויהו דקיום המצוה נמשכת לעולם והא דכתב דגם בחול אינו חוזר הוא מטעם אחר דס"ל דאע"ג דחזינן דבמילה הטילה התורה על אבי' המצוה ואם לא מהלו אבי' מחויבים ב"ד למולו מ"מ ס"ל דזהו רק בעיקר המצוה של מילה כיון דגדול שאינו רוצה למול את עצמו הרי ב"ד כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו כמו בכל מ"ע דקיי"ל באומר לולב אינו נוטל דב"ד מכין אותו ומש"ה בקטן שאינו יכול למול את עצמו הטילה התורה המצוה על הגדולים אבל בהך דואנויהו דגדול כשאינו רוצה לקיים רק עיקר המצוה ואינו רוצה לקיים הידור מצוה הא אין ב"ד מכין אותו ואין יכולין לכופו מש"ה ס"ל דאין ב"ד מוהלין אותו דהאיך יתחכו לו הציצין שאין מעכבין ובגדול אין כופין אותו עבור זה ובשלמא בלא פירש הוי הכל חדא מעשה ונמשך לעיקר המילה שמוטל על הגדולים אבל אם פירש דהוי התחלה אחריתא לא, ובזה מדוקדק לנו הא דגבי פלוגתא דרשב"ג ושמואל קתני קטן המסורבל בבשר דלכאורה קשה למה נקטו קטן דוקא ולפי"ז י"ל דבגדול המסורבל בבשר גם רשב"ג מודה דהוא בעצמו יש עלי' חיוב לתקן עצמו משום ואנויהו ורק בקטן לא שייך לקיים ואנויהו בלא דעתו בע"כ היכא דהוי מעשה אחריתא מש"ה ס"ל דבנראה ואינו נראה אין מוהלין אותו, ויש לדחות סברא זו וגם דלפי"ז הא נשאר מה שהקשינו לעיל דגבי גר מ"ט לא פירשו הפוסקים דאחר שנתרפא חוזר גם על שאינם מעכבין ולא באתי רק לעורר המעיין: סימן מח ביאור דברי הרא"ש בפרק אלו טריפות

ברא"ש פרק אלו טריפות מביא בשם בה"ג דבלא נמצא מרה טעמינן לכבד אם יש בו טעם מר כשירה דנבלע המרה בכבד יעו"ש ועיי' בפר"ח סי' מ"ב שהקשה דמאי מהני שנבלע המרה מ"מ הרי אין הכיס ומש"ה כתב הפר"ח דבה"ג לא פסיקא ליה מילתא להטריף בניטלה לגמרי המרה ומש"ה הטיל בו פשרה, ואינו מובן כלל ענין הפשרה הלזו ועיין בכו"פ, והנראה דהנה במשנה תני ניקבה המרה טרפה ודעת המכשירין דאין לנו ללמוד מני' לאסור בניטל דאין אומרים בטריפות זו דומה לזה דכן מצינו בטחול דניקב אסורה וניטל כשירה, והנה זהו רק אם נאמר דעיקר טריפות של המרה תלוי בהכיס וי"ל כנ"ל דמהא דתני במשנה ניקב אין להוכיח לאסור בניטל וכיון דאיסורא דניטל לא נזכר במשנה מסתמא כשירה אבל הרי י"ל דעיקר הטרפה של המרה אינו תלוי בהכיס רק תלוי בהליחה המר שבו והא דניקב הכיס טרפה הוא משום דישפך ממנה הליחה ותלך לאיבוד וא"כ הא דתני ניקב טרפה ודאי דה"ה ניטל דעיקר איסורא דניקב הרי הוא משום ניטל ולא איצטריך המשנה למתני ניטל, ומש"ה הכשיר הבה"ג ביש טעם מר בכבד משום ממ"נ דאם הטריפות הוא מצד הכיס ולא מהני הטעם מר כקושי' הפר"ח הרי ממילא לא ידענו לאסור בניטל ורק אם נאמר דעיקר הטריפות בהליחה הוא דיש לאסור בניטל א"כ הרי מהני טעם המר דחזינן דנבלע הליחה להכבד ולא נאבד, ובזה נוכל לישב מה שכתב המרדכי פ' א"ט בשם ראב"י דבא מעשה לידו שלא הי' מרה וטעם טעם מר בכבד והכשיר כמש"כ בה"ג ואלולי שקשה לו להכנס במחלוקת הי' נראה לו להתיר גם בדליכא טעם מר כלל, וכד אשתכח תרתי מרירתא כשירה ואין לאסור משום כל יתר כנטול דמי דהרי אפי' אין שום מרה כשירה ועיי' בב"י סי' מ"ב הביא דבריו ומלשונו משמע דגם הא דהכשיר הראבי' בתרתי מרורתא ג"כ לא אמרה רק להלכה לחודא ולא למעשה וכמו דבאין לו מרה שלא רצה להתירה למעשה. אמנם הב"ח הבין בלשון המרדכי דבתרתי דעתו להכשיר גם למעשה. אמנם אינו מובן החילוק ביניהם דהרי אין שום סברא להתיר בתרתי' רק אם ניטל יהי' כשר וכיון דלא רצה להתיר בניטל אמאי מתיר בתרתי'. והנראה דהנה הך כללא דכל יתר כנטול דמי לא מצינו רק באבר מיוחד וכמו בה' רגלים וזהו ניחא אם עיקר הטרפות תלוי בכיס וכיון דהוא כנטול הרי חסר הכיס אבל אם העיקר תלוי בהליחה והליחה הא אינו גוף אחד רק דבר לח מקובץ בודאי דלפי הסברא נראה דלא שייך בו כלל הא דיתר כנטול וכמו דבכיס אחד מצינו לבהמה אחת מעט ליחה ובאחת הרבה דלא הוקבע שיעור להליחה כמה יהי' וא"כ גם בנמצא שני מרות יש להכשיר, ומש"ה באין לו מרה כלל לא רצה להכשיר אע"ג דס"ל לעיקר להלכה דכשר דס"ל דעיקר תלוי משום הכיס וא"כ ניטל כשר מ"מ לא רצה להורות בו היתר דדלמא העיקר הוא משום הליחה אבל משני מרות הכשיר בפשיטות ממ"נ דאם תלוי בהליחה לא שייך כלל יתר בנטול ואם תלוי בהכיס הא גם ניטל כשר וכמו שנתבאר, וזהו שכת' המרדכי דאין לאסור משום יתר דהא אפי' אין שום מרה כשירה דאם נאמר בו יתר כנטול בע"כ הוא דעיקר תלוי בהכיס א"כ הא גם בליכא שום מרה כשירה וכמו דמכשיר בה"ג דמחמיר באין לו כלל מ"מ ביש בו טעם מר הכשיר ממ"נ אע"ג דהכיס חסר בו ומש"ה אין לאסור ביתר, והוא ביאור נכון בדברי המרדכי לפי הבנת הב"ח: סימן מט ביאור סוגיא במס' נדרים דף כ"ט

מס' נדרים (דף כ"ט, לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות תפשוט הא דבעי אושעי' כו', עיי' בפירוש הרא"ש שכתב דלאו דוקא נקט לבר פדא דהרי בזה כ"ע מודים דאחר שפדאן חוזרות וקודשות ומדברי הכל מצינן למפשט הך איבעי' דר' אושעי', וכן כתבו התוס'. אמנם בפרש"י כתב וז"ל דבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות ואפי' לאחר שקצצן חוזר ופודאן כו' הרי דאיהו מפרש דדוקא נקט בר פדא, ואינו מובן כלל דמאי שייך הא דס"ל לבר פדא דגם לאחר קציצה צריך פדי' להך איבעי' דר' אושעי' במקדשה לאחר שיגרשה. והנה אין לומר דהרי האיבעי' דר' אושעי' הוא רק אליבא דמאן דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' בעודה אשת איש אי אפשר לה להתקדש לאחר