בית הלוי חלק ב טו

למעלה דהך רובא לא אמרינן ליה רק בניכר בית השחיטה ורואין שהיה כהוגן ולא בלא"ה וא"כ אינו מומחה דומה לחשו"ק דאסור, והא דמתיר הטור באינו מומחה גם לכתחילה ע"י עומד ע"ג הוא מטעם אחר דס"ל דעיקר כלל חשש דטעות הרואין לא אמרינן ליה רק בשוחט בינו לבין עצמו וכגון בחשו"ק השוחטים עבור כלבים בינן לבין עצמן שאסור משום טעות הרואים דהרואה אינו יודע דשחיטתו עתה הוא עבור כלבים ויתן לו גם לאכילה ובלא עומד ע"ג אבל היכא דהשתא שוחט בעומד ע"ג ס"ל להטור דלא שייך כלל חששא דיתנו לו בלא עומד ע"ג דאין לנו לחוש דבפעם אחרת יתנו לו באופן אחר מכפי שהוא שוחט עתה והרי אדרבה איכא הוכחה להרואה מדשחיטתו השתא הוא בצירוף עומד ע"ג מכלל דבלא זה אסור לו לשחוט ומש"ה מתיר הטור והא דבחשו"ק אסורים לכתחילה בשוחטין לאכילה אפי' בעומד ע"ג ס"ל דג"כ אין הטעם דלמא בפעם אחר יתנו להם בלא עומד ע"ג רק חיישינן דלמא לא יסתכל היטב במעשיהם ויקלקלו וס"ל דהך חששא לא אמרינן לה רק בחשו"ק דמועדים הם לקלקל משא"כ באינו מומחה דרוב מעשיו מתוקנים הם וכמש"כ בחידושי הרשב"א שהבאנו באות א', וראי' ברורה דזה הוא סברתו של הטור דהרי בחשו"ק השוחטים לאכילה מבואר להדיא בגמרא דאסור גם בעומד ע"ג והא דאסרינן לחשו"ק לשחוט גם עבור כלבים מבואר להדי' בטור דאינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג שרי ובע"כ מוכרחין לומר בטעמו דס"ל דכששוחטין לאכילה דאיכא חששא דלמא לא יסתכל היטב במעשיו ויקלקל ומש"ה אסור בכל גווני אבל בחשו"ק ועבור כלבים דאין האיסור רק משום דהרואה יטעה בו ויתן לו לשחוט גם לאכילה ומש"ה שרי אי איכא עומד ע"ג דליכא טעות עוד דאדרבה איכא הוכחה דבלא זה אסור, וכן מוכח מדברי הרשב"א שבחידושיו ריש חולין כתב הטעם דאסור אפי' לכלבים הוא משום טעות הרואין ולקמן (בדף ד') כתב הטעם דאסור לחשו"ק לשחוט לאכילה גם בעומד ע"ג משום דלמא לא ישגיח עליו היטב ולא יבחין בקלקולו הרי דכ' שני טעמים להני שני דינים, וגם ז"ל הרשב"א בתוה"ב (ד' ח') וחשו"ק אע"פ שיודעין ה' שחיטה אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' עומדים ע"ג לפי שרוב מעשיהם מקולקלים כו' שמא ישהו ושמא ידרסו ולאו אדעתייהו דאותם אחרים כו', ור"י ז"ל פי' אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' להתלמד ובאין אחרים רואין אותן גזירה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר ויאכלו על ידו והם לא ידעו שלא מסרנו לו אלא להתלמד עכ"ד הרשב"א הרי דהוצרך לומר שני טעמים דלהתלמד לא אסר אלא בלא עומד ע"ג והחשש הוא משום טעות הרואין ובשוחט לאכילה דאסר גם בעומד ע"ג הוסיף בו טעם דלמא לא ישגיח עליו היטב ומוכרח הסברא כמש"כ דכל דאיכא עומד ע"ג אין לחוש דיתנו לו בלא עומד ע"ג ומש"ה הוצרך לומר בו טעם אחר דלא יתבונן בו היטב וטעם זה לא שייך רק בחשו"ק דמועדים לקלקל, וכן מוכרח לומר דהב"י הביא דברי הרשב"א שכתוב דהא דקטן לא ישחוט לכתחילה זהו דוקא באינו יודע לאמן ידיו אבל אם יודע לאמן ידיו שוחט גם לכתחילה וסיים הב"י דמשמע מדברי הרשב"א דבשחט בינו לבין עצמו גם בדיעבד אסור גם ביודע לאמן ידיו, ולפי"ז הרי תיקשה דאמאי שוחט לכתחילה ביש עומד ע"ג ניחוש דלמא בפעם אחר ישחוט בינו לבין עצמו דבקטן הא לא שייך הסברא שכתבנו דהוא בעצמו לא יקבל לשחוט ומוכרח כמש"כ דבכה"ג לא חיישינן כלל, אמנם עיין בהגהות הטור שתמה על הב"י בזה וכתב דלא מצא שום משמעות ברשב"א כהב"י ואדרבה דמדבריו במשמרת הבית משמע דביודע לאמן ידיו גם בינו לבין עצמו כשר בדיעבד ואין מכאן ראיה לזה אבל מדבריו בחידושיו מוכרח הסברא וכמש"נ. ועוד דהרי (בדף ג') קאמר אביי דכותי שוחט לכתחילה בישראל עומד על גביו ולרבא בישראל יוצא ונכנס אבל אם בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וכו' וכתבו התוס' דהא דאסור לכתחילה בלא עומד ע"ג על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר דלמא ישכח ויאכל בלא בדיקה והרשב"א בחידושיו כ' הטעם דאסור משום טעות הרואין דיתן לו בלא בדיקה שלא ידעו שבדקו אותו אח"כ, והרי מ"מ חזינן דבעומד ע"ג שרי לכתחילה בלא שום בדיקה ולא חיישינן דלמא יתנו לו בלא ישראל עע"ג ומוכרח דלא אמרינן הך חששא רק בשוחט עבור כלבים או להתלמד ובלא עומד ע"ג דחיישינן דיתנו לו גם לאכילה ובאותו אופן עצמו שהוא שוחט עתה, אבל היכא דשוחט באופן המותר כגון בעומד ע"ג בכותי ובבדיקת סכין במומר לא חיישינן לשמא יתנו לו בפעם אחר באופן אחר ממה שהוא עתה וכמש"כ דאדרבה איכא הוכחה להרואה דבאופן אחר אסור, וזה ברור. וס"ל עוד להטור דהך סברא שייך באדם שלם דאז יבין הרואה מדהוצרך עתה להיות עומד ע"ג מכלל דבלא זה אינו כשר לאכילה אבל בחרש השומע ואינו מדבר דאפי' אם החרש מומחה וכשר גם לשחוט בינו לבין עצמו מצד עצם השחיטה מ"מ הרי מוכרח להיות כאן אחר שיברך לו ושוב איכא הך חששא דטעות הרואים דיסבור בו שהוא מומחה וכשר לשחיטה ויסבור דמה דהשתא איכא עוד אחד הוא רק משום הברכה ויתנו לו גם בלא מומחה עומד ע"ג רק שיברך וילך לו או שיברך לו גם מי שאינו מומחה ומש"ה מחמיר הטור דבאינו מדבר אסור לכתחילה אלא א"כ הוא בעצמו מומחה דמומחה עומד ע"ג לא מהני דבכה"ג ליכא הוכחה כלל להרואה, וזהו שכ' הטור דאינו מדבר שוחט אם הוא מומחה פי' לאפוקי בידוע שאינו מומחה אסור גם בעומד ע"ג והוא תי' נכון בסברא בסתירת דברי הטור

[ו] וא"כ הדרא קושי' רבינו ברוך דהרי חזינן מאוקימתא דרבינא דמוקי הך וכולם ששחטו באינו מומחה ומוכח דבאינו ידוע אם הוא מומחה גם בעומד ע"ג אסור לכתחילה וכמו כן צריך להיות לדידן בידוע דאינו מומחה דהרי חזינן דגם באינו מומחה איכא למיחש בע"כ שמא לא ישגיח עליו היטב ויקלקל

[ז] וע"כ נראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו באופן אחר דמהא דחזינן דלרבינא אסור אין ללמוד מניה לדידן, דהנה הגמר' פריך דלרבינא הך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותו כשירה אהי אילימא אחשו"ק ואם שחטו מבעי' לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן דלבדקי', וכתבו התוס' דמשמע מזה הא איתא קמן ובדקוהו ונמצא שאינו יודע גם בדיעבד אסורה ולא מהני מה דאיכא עומד ע"ג מדלא משני שנמצא אינו יודע והקשו התוס' מהא (דבדף י"ב) קאמר רב ראה א' ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ועכ"פ חזינן דגם בידוע דלא גמיר כשירה בעומד ע"ג מדפריך פשיטא ונשארו התוס' בקושי', והרי מוכרחין אנו לומר דהני שני סוגיות חולקין בהאי דינא, ועיי' ברא"ש (סי' ו') שהביא מה שכתב האלפס וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכתב ע"ז הרא"ש דהך ראה אחד ששחט דנקט האלפסי פירושו דראוהו מרחוק ולא ראה אם שחט יפה או לא דאין לפרשו באחרים רואין אותו ממש דא"כ אפי' לרבינא דלא ס"ל הך סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ג"כ שחיטתו כשירה בדליתא קמן למבדקי' עכ"ד, הרי מוכרח דגם הרא"ש ס"ל כהתוס' דלפי סוגי' זו בנמצא שאינו יודע אסור גם דיעבד אע"ג דהיה עומד על גביו דאל"כ למה כתב הרא"ש בליתא קמן למבדקי, דמשמע דאי איתא קמן צריך בדיקה ואי בכל גווני כשירה היא בדיקה זו מאי טיבה ומאי