בית הלוי חלק ב יד

אלא ודכוותי' מצינו עוד בכמה דוכתי מ"מ כל שאין לנו ראי' ומורה מהגמר' דההכרח לומר כן ודאי דאין לנו לומר כן ופשיטא דכיון דסתמה המשנה נראה דגם באינו מומחה אסור לרבינא לכתחילה ומנ"ל להוציא המשנה מפשטי' ולומר דלא קאי רק על חרש שוטה וקטן לחודא והוא הדין לדידן בידוע שאינו מומחה

[ג] והנראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו דגם הם מודים לעיקר הוכחתו של רבינו ברוך דלרבינא אסור לכתחילה אמנם יש לחקור בטעמו של האיסור דהנה באופנים שמצינו שאסרו חכמים למסור לו לשחוט לכתחילה מצינו שני סברות (דבדף י"ב) אמרינן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י דקאי על שוחט לאכילה והרבותא הוא אע"ג דאיכא אחרים רואין אותם. וכתב הרשב"א בתורת הבית (דף ח') דהטעם דלכתחילה חיישינן דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאותן אחרים וכן מבואר טעם זה בחידושי הרשב"א (דף ד' ע"ב יעו"ש). ועיי' עוד בחידושי הרשב"א ריש חולין במשנה הביא פירושו של ר"ת שחולק על פרש"י ומפרש דהא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה הרבותא הוא אפילו שוחט עבור כלבים או להתלמד ולא לאכילה ואסור בחשו"ק משום חשש הרואים שיחשבו דכשרים הם אצל שחיטה וימסרו להם לשחוט גם לאכילה ובלא אחרים רואין אותו דהוא איסורא דאורייתא. וכן כתב סברא זו בחידושי הר"ן ריש חולין על המשנה יעו"ש ועיי' בתוס' (דף ג') בד"ה בודק דמבואר שם בדבריהם דהא דאסור בחשו"ק גם עבור כלבים הוא משום דלמא משתלי ואכל מהך שחיטה עצמה וכן הוא דעת רבינו ירוחם הובא בש"ך ס"ק כ"ו וזהו דלא כחידושי הרשב"א והר"ן הנ"ל. והנה בהא דמוכח מאוקימתא דרבינא דבאינו מומחה אסור גם בעומדים ע"ג הרי י"ל דהוא משום אחד מהני סברות או משום דחיישינן דלמא יקלקל והעומד ע"ג לא ישגיח היטב ולא יבין בקלקולו והגם דבדיעבד כשירה מ"מ לכתחילה חוששין לו. או דהוא משום חשש הרואים שמוסרים לו שיבאו להתיר שחיטתן גם בלא עומד ע"ג. וא"כ הרי נוכל לומר דס"ל להטור והעומדים בשיטתו כפי טעם השני דהאיסור הוא משום חשש הרואין וחשש הראשון דלמא לא ישגיח עליו היטב ס"ל דלא חיישינן לי' כלל ואפילו אם נאמר דבחשו"ק השוחטים לאכילה חיישינן גם להך חששא וכמש"כ הרשב"א והתוה"ב מ"מ בבן דעת רק אינו מומחה לא חיישינן לי' דשאני חשו"ק דמועדים לקלקל משא"כ אינו מומחה רוב מעשיו מתוקנים וכמו שמחלק כן הרשב"א שהבאנו באות א'. והא דמוכרח דלרבינא אסור גם באינו מומחה הוא רק משום שמא יבאו להתיר שחיטתו בפעם אחר דחששא זו יש לחוש באינו מומחה יותר מבחשו"ק דהרי יותר יוכל לטעות הרואה באינו מומחה לומר דכשר הוא לשחוט מלטעות להכשיר בחשו"ק דחסרונם ניכר לכל וא"כ הרי י"ל דלא אמרי' ליה גבי בן דעת רק לרבינא לשיטתו דלא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מי שאינו מומחה מקבל לשחוט דלדידי' חיישינן דהרואין יטעו בו שהוא מומחה ויתנו לו גם בלא עומד ע"ג וגם הוא הרי יקבל מהם. אבל להמסקנא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דירדו חכמים לסוף דעת בני אדם דמי שאינו מומחה אינו שוחט ס"ל להטור דליכא הך חששא כלל דהא גם אם הרואים יטעו בו מ"מ הרי הוא בעצמו יודע דלא גמיר ובודאי דלא יקבל לשחוט בלא עומד ע"ג. והרי הדברים ק"ו דהרי בנמצא גדי שחוט קיי"ל דכשירה ומתירין ספקא דאורייתא משום הך הוכחה דמי שאינו מומחה בודאי לא ישחוט ק"ו דנוכל לסמוך על הך סברא לענין הך גזרה וחששא בעלמא דאין לחוש שמא ישחוט פעם אחרת בלא עומד ע"ג. והוא תירוץ נכון בסברא עד שצריך עיון לי דברי רבינו ברוך דמה הביא ראי' מרבינא לדידן והרי החילוק פשוט ומבורר כמש"כ וצ"ל דס"ל לרבינו ברוך כמש"כ התוס' בגיטין (דף ב') בד"ה ע"א וז"ל ומעשים בכל יום דמהימן ע"א על השחיטה אפילו היכא דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ל דס"ל דלא אמרי' רוב מומחין הם רק בניכר בית השחיטה ורואין שנשחטה כראוי כשיעורו ובמקום הראוי לשחיטה דזה הוכחה דהוא מומחה אבל באינו ניכר לא שייך הך רובא. דס"ל להתוס' דהא דקיי"ל להמסקנא רוב מצוין מומחין הם אינו משום חזקת כשרות של השוחט דחושש בעצמו מלשחוט כל שאינו יודע בעצמו דבקי ומומחה הוא דאם כן הרי אין מקום לחלק בין ניכר בית השחיטה לאינו ניכר רק ס"ל להתוס' דרק המעשה של השחיטה הוא הוכחה דהוא מומחה דאם לא הי' מומחה הי' ניכר קלקולו במקומו ובשיעורו ומשום הכי אם לא ניכר בית השחיטה גם לדידן חיישינן דלמא שחטן אינו מומחה וא"כ גם להמסקנא יש לחוש דלמא יתנו לו לשחוט בינו לבין עצמו ולא ידקדקו אחריו לבדוק אח"כ את בית השחיטה ויניחו אותו גם לחתכה איברים איברים וכמו בכל שוחט דבכה"ג לא שייך הך רובא וגם לדידן הוא כמו לרבינא אבל לפי מה שנתבאר (בסימן) דהרבה מהראשונים ס"ל דגם בנמצא בשר חתוך שייך הך רובא מתורץ היטב קושי' ר"ב וע"ש שהבאנו דגם דעת הרשב"א בטור הוא כהתוס' דגיטין הנ"ל וא"כ לדידהו אין תירוץ זה מספיק

[ד] גם עוד מטעם אחר לא נראה לומר תי' זה על הטור ויותר נראה לומר דהטור בעצמו לא ס"ל הך סברא שכתבנו לחלק בין אליבא דרבינא ולדידן וכמו שנבאר. דהנה הטור כתב חרש השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט לכתחילה אם אחר מברך והקשה הש"ך דלמה כתב אם הוא מומחה והרי איכא כאן אחר המברך שעומד ע"ג והטור הרי ס"ל דבאיכא עומד ע"ג גם מי שאינו מומחה שרי לכתחילה ותי' הש"ך דאיירי דאותו המברך אינו מומחה או דמברך והולך לו ומש"ה מצריך הטור שיהי' השוחט בעצמו מומחה ותי' זה דחוק טובא דא"כ דברי הטור מיותרים הם לגמרי דלא הי' צריך לכתוב תנאי אם הוא מומחה כאן דהרי בכל שחיטה צריך להיות מומחה או השוחט או העומד ע"ג וכי ס"ד דאינו מדבר יהי' עדיף משארי אנשים ובודאי כוונת הטור להשמיענו סברא מחודשת באינו מדבר מה שאינו בשארי אנשים הפקחים והניחא לדעת הב"ח שהובא בש"ך ס"ק ל"א דבאינו מדבר לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אתי שפיר שכתב אם הי' מומחה פי' דשאני משארי אנשים דסמכינן על רוב מומחין הם ומוסרין לו לכתחילה על סמך שנבדקנו אח"כ וגם בדיעבד כשר בליתא קמן למבדקי' משא"כ באינו מדבר לא אמרינן הך רובא ובעינן שנדע בודאי שהוא מומחה ובלא"ה אסור גם בדיעבד בליתא קמן וגם אין מוסרין לו לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבלא בדקו אסור גם בדיעבד. אבל הש"ך הא חלק על הב"ח וכ' דשומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו ובפרט לפי מה דמבואר (בסי' ה') דדעת הטור בהא דאמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק דמעשה השחיטה מוכיח עליו דהוא מומחה דבלא"ה הי' מקלקל אותה והורגה שלא כדרך השוחטין א"כ הרי ודאי דאין מקום לומר דבאינו מדבר גרע יותר משארי אנשים דאדרבה אם נאמר דדעתו גרוע משארי אנשים א"כ הוא הוכחה יותר דהוא מומחה ובע"כ הא דכתב הטור אם הוא מומחה בא למעט אם ידוע בודאי דלא גמיר לא הוא ולא המברך וא"כ הרי היא משנה שאינה צריכה כלל

[ה] והנראה ליישב סתירת הטור, דגם הוא מודה לעיקר החששא דגם באינו מומחה יש לאסור משום חששא זו דיטעו בו הרואים ויתנו לו לשחוט ואפי' לדידן דקיי"ל רוב מצוין מומחין הם מ"מ יש לנו לחוש דגם הוא יטעה בעצמו מדנותנים לי לשחוט מכלל דכשר אני וגם אחרים יטעו בו ויתנו לו, או כמו שהבאנו