בית הלוי חלק ב קמז

מזוני ומוכרח דהמשנה ס"ל דבמכרה מקצתה לא הפסידה וא"כ עיקר הכוונה של הב"ד שנתנו לה רשות למכור הוא רק שתמכור כדי כל הכתובה ושפיר כתב רש"י דהוא כאומר לשלוחו זבין ליה כורא ומוכיח הגמר' מני' דאינו מעביר על דבריו ומוכרח הגמר' לתרץ דאיירי בקטיני, וכל זה ניחא רק למ"ד דטעמא דרבנן הוא משום חינא אבל למ"ד אדם רוצה שלא תתבזה אשתו בב"ד דלא הי' שום תקנה כלל רק אומדן דעת הבעל וכתבנו לעיל דלדידי' גם באלמנה נשואה איכא הך סברא לרבנן ומוכרת גם בלא סברא דמזוני וגם בהפסידה המזונות ולדידי' הא אין תירוץ זה עולה והדרא קושי' הריטב"א והרא"ה לדוכתא מה מדמה לה הגמר' לזבין לי כורא דמי א"ל שתמכור הכל ביחד, וא"כ הא י"ל דהרמב"ם ס"ל דבאמת סוגי' הגמר' אזל רק אליבא דמ"ד משום חינא ורק לדידי' הוא דרצה הגמר' למפשט מני' הך אבעי' ומוכרח לתרץ בקטיני אבל הרמב"ם לפי מה שפסק דגרושה אינה מוכרת דאמר משום שלא תתבזה ולדידי' מצי איירי המשנה בכל גווני ומש"ה לא כתבו הרמב"ם

[ח] אמנם בטור הא מבואר להדי' דלמאן דפוסק בזבין לי כורא וזבין ליתכא מכרו בטל אין מכרה קיים רק בקטיני, שוב מצאתי בהלכות גדולות בכתובות על הך משנה דהיתה כתובתה ת' זוז שכתב דאיירי רק בקטיני ועי"ש וזהו להדי' כהטור, וגם לדעת הרשב"א והר"ן דפסקו להלכה כמ"ד משום חינא הא ג"כ בע"כ איירי רק בקטיני, וא"כ הלכה זו הוא פלוגתא דרבוותא

[ט] ובאותו ענין יעוין בזבחים (דף ל"ד) אלו נאמר קרבן כו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' יכול לא יביא ואם הביא כשר למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חיטין והביא חיטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן פי' ב' פעמים כתוב בפרשה ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו שעורין שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר וכתבו התוס' בד"ה אלא כמעביר וז"ל צ"ע במעילה ובפרק אלמנה ניזונית גבי זבין לי ליתכא ואזל וזבין לו כורא ודבריהם צריך עיון דמאי מדמים התוס' הכא דאמר לי' להדי' אל תביא אלא חיטין דפשיטא דהוא מעביר על דבריו ושם לא איבעי' ליה רק באמר סתם זבין ליתכא ולא באמר לו אל תזבין אלא ליתכא, והנראה דציון דברי המתחיל בתוס' הוא טעות הדפוס וצריך לציין התוס' אלא כמוסיף וקאי על מה דאמר הגמ' בתחילה דבאומר הביא לי חיטין והביא לו חיטין ושעורין דאינו מעביר רק כמוסיף וע"ז הקשו התוס' מהא דזבין לי ליתכא והוסיף ומכר לו כורא דאבעי' ליה בכתובות אי הוא כמוסיף, וגם אם נאמר שם דהוא מוסיף מ"מ הרי לא הוי רק על הלתך אבל על המותר מהלתך הא ודאי דלכ"ע מכרו בטל ולא מהני מכירתו שלא ברשות וא"כ גם הך דהביא קרבן מחי' הא דומה להמותר מהלתך והאיך ס"ד דכשר, ולכאורה י"ל דודאי פשיטא דחי' לא הוי קרבן דכיון דהתורה לא צוה להביא קרבן רק בקר וצאן וא"כ הרי אינו רק תוספת שמוסיף האדם מדעתו והאיך יהי' נעשה קרבן מה שלא מצינו אותו בתורה רק ה"ק יכול לא יביא ואם הביא כשר פי' דס"ד דחי' אינו נעשה קרבן ואם הביא לא עשה איסור בזה דאינו מעביר רק מוסיף ונהי דההוספה אינה נתפסת בקרבן אבל עכ"ז יהי' כשר באכילה כמו כל חולין כיון דלא עשה איסור בזה ת"ל בקר וצאן יתורא ולא חי' דאיכא איסור בלאו הבא מכלל עשה אם הביא חי' וממילא אם הביא נאסר באכילה משום לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בכל תאכל וכמו דבשר וחלב אסור מהך קרא בחולין (דף קי"ד) והא דבלא"ה אינו אסור משום חולין שנשחטו בעזרה הוא דהרי איירי באקדשי' להחי' לקרבן וא"כ הא ממילא חלה עלי' קדושת דמים ושוב ליכא בו משום חולין בעזרה וכדאיתא בב"ב (דף פ"א) וגם הא נפקא מינה בזה בהקריבו בבמה, רק תי' זה אינו אלא לגירסת התוס' בחולין (דף קט"ו) ד"ה חורש אבל לגירסת רש"י דגרס שם השתא ומה שבת דחמירא אי אפשר לומר כן דגם עתה דאיכא איסור בלאו הבא מכלל עשה מ"מ ליכא לאוסרו באכילה דנילף בק"ו ממעשה שבת דשרי' באכילה: סימן מו יבואר בו קצת הערות בריש פרק לא יחפור

רמב"ם פרק ט' מה' שכנים הלכה א' לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים כו' בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד לכותל בור זה שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חבירו, ועיין במ"מ שכתב דאע"ג דבגמ' אבעי לן אי וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן ולא איפשיטה מ"מ כיון דהגמ' אמר פשיטא דוסד תנן מדלא ערבינהו כו' קיי"ל כן, ואע"ג דהגמרא דחי להך הוכחה דיחוי בעלמא הוא, והנראה דגם דעת האלפסי הוא כן מדלא הביא כלל להך איבעי' ובע"כ דס"ל להלכה דוסד תנן ומש"ה לא הוצרך להביאו דהא פשטות לשון המשנה משמע כן דהרי בסיפא גבי גפת איתא באלפס או סד וא"כ מבואר דברישא בעי תרתי, ועיין בירושלמי ריש הפרק דפשיטא ליה דוסד תנן מדלא ערבינהו וכהוכחות הגמרא ולא אמר שם לדחוי של הגמרא ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן וכן כתב הטור בסי' קנ"ה בשם הרמ"ה דתרתי בעי הרחקה ג"ט וגם סיד, אמנם הרא"ש כתב דהאיבעי' לא נפשטה וע"כ אין לנו לחייבו מספק ואם עשה אחד מהם סגי

והנראה להביא סמוכין לדעת הרמב"ם דמסתמא דגמרא משמע דס"ל להלכה דוסד תנן דבריש פירקין דמשני אביי דמכותל בורו שנינו ופריך וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו ומשני דקמ"ל דכותל בור ג"ט נ"מ למקח וממכר ופרש"י דפריך דליתני אלא א"כ הרחיק מבורו שלשה טפחים ומ"מ היינו יודעין דהני ג' טפחים הם מן כותל של הבור דהוא ג"כ ג"ט ולא מחלל הבור וע"ש מה שדחק בזה מאין היינו יודעים כן והתוס' כתבו על פרש"י שהוא דחוק וע"כ פירשו דפריך דליתני אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים וע"ש בתוס' שהביאו גירסא דלא גרסי כלל הך קושי' דוליתני ומ"מ גם לגירסא זו הא דמסיים הגמרא נ"מ למקח וממכר הוא משום קושיא זו יעו"ש ואם נאמר דאו סד תנן הרי קשה דהא השתא דתנן אלא א"כ הרחיק מכותל בורו שלשה טפחים או סד בסיד הרי לא קאי המשנה רק בהרחקה שלשה טפחים השניים לבד מג' טפחים הראשונים הסמוכים לחלל הבור דבהם לא דיברה המשנה כלל וקתני דהבא לחפור הברירה בידו אם להרחיק עוד ג"ט סמוך לכותל ואם ירצה לא ירחיק כלל מן הכותל רק יסוד בסיד להכותל וא"כ הא ידעינן מזה דלמעט מג' טפחים הסמוכים לבור אינו יכול גם אם ירצה לסוד בסיד דכותל מן ג' טפחים מוכרח להיות שם ורק בג' טפחים השניים הברירה בידו, ויצא לנו מזה דלאביי דקיימינן שם אליבי' וס"ל שם בגמרא דהראשון יכול לסמוך להמיצר בלי שום הרחקה ואז כל ההרחקה מוטל על השני דמוכרח השני להרחיק ג' טפחים מן חלל הבור ורק אח"כ יכול לבלי להרחיק עוד ג"ט רק לסוד אבל אם הי' תני במשנה אלא א"כ הרחיק מבורו ששה טפחים א"כ הרי קאי על כל ההרחק שבין חלל שני הבורות וכשמסיים שוב במשנה או סד בסיד הרי הי' במשמע דאם יסוד אינו צריך להרחיק כלל וסגי בכותל משהו ולא היינו יודעים כלל שעורו של הכותל דמוכרח להניח גם אם רוצה לסוד ומאי פריך ומוכרח דס"ל לסתמא דהגמרא דוסד תנן דצריך לעשות לשניהם וא"כ הי' מצי למתני אא"כ הרחיק ששה טפחים

והנראה דזהו טעמו של רש"י שמיאן בפירושם של התוס' וכ' דקושי' הגמרא הוא דליתני אא"כ הרחיק שלשה טפחים ורק דממילא היינו יודעים דמכותל קאמר ולא מחלל בורו ולכאורה יפלא מדוע לא פי' כהתוס'