בית הלוי חלק ב קמד

כרבי הרי אם נאמר דע"מ אינו כמעכשיו הא יותר ניחא דהוא יותר סותר המעשה ור"א הא ע"כ בא לתרץ הברייתא גם מבלי סברא דתנאי ומעשה בדבר אחד מוכרחין אנו לומר להר"ש כמש"כ דאתיא רק כרשב"ג

[יג] אמנם גם על זה יש לדקדק קצת דא"כ למה אמר רב אשי הא מני רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דלמה ליה למנקט רבי כיון דגם לרבי לא מתוקמא הך ברייתא שפיר רק כרשב"ג דאיצטלית א"כ הא עדיפא ה"ל לומר הא מני רשב"ג היא דגם לרשב"ג הא שמעינן להדי' דס"ל דע"מ כמעכשיו דמי בגיטין (דף ע"ד) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דרשב"ג סבר דנותנת ליורשים ומגורשת למפרע ומוכרח בע"כ דאליבא דרב אשי דמוקים לה כרבי לא צריכין לאוקמא גם כרשב"ג ומצי אתי' גם כרבנן אע"ג דס"ל איצטלית דוקא מ"מ מגורשת וא"כ קשה הא אינה יכולה להקדישו, ונצטרך לדחוק דמש"ה נקט רבי משום דרבי אמר בהדי' האי לישנא דע"מ כמעכשיו דמי וגם בדף ע"ד אמרינן על ההיא ברייתא דקאמר רשב"ג דנותנת ליורשים הא מני רבי היא וכל זה בודאי דחוק טובא, וע"כ נראה יותר דגם רבינו שמואל ס"ל כבעל העיטור וכתי' השני שכתבנו למעלה דלא פליגי רבנן על רשב"ג רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב דלצעורה דקמכוין היינו נטילת החפץ ולא ביטול הגט וגם גט הוא אינו חשוב גם כשהוא בעין בידה וגם לרבנן יכולה ליתן דמיו כשנאבד אליבא דרבה דמפרש דטעמא דרבנן הוא משום דלצעורה קמכוין וס"ל לרב אשי כרבה דקיי"ל כוותי' ויכולה ליתן דמיו אם תקדשינו ומש"ה מגורשת שפיר, ולרב יוסף דלדידי' אין חילוק בין חשוב לאינו חשוב ובתרווייהו מעכב גוף החפץ לרבנן יתרץ הך ברייתא דלא כרב אשי רק כאינך תירוצי משום דלא כפלי לתנאי או משום דהמעשה קודם לתנאי או משום דהוה תנאי ומעשה בד"א ודו"ק

[יד] ובמה שכתבנו למעלה באות ח' בביאור דברי התוס' דקידושין (דף ו') דמש"ה גבי אתרוג באמר ע"מ שתחזירהו לי אינו צריך תנאי כפול דכיון דנתברר לנו ע"י התנאי דעיקר תכלית כוונתו בהנתינה היה רק כדי שיוכל חבירו לצאת בו לא יותר בודאי אינו נותן לו רק כפי מה שנצרך לכוונה זאת לא יותר וכיון דסגי לזה בע"מ להחזיר בודאי לא נתן לו רק בתנאי זה, נוכל לישב בסברא זאת הא דאיתא בקידושין שם דמסיק רב אשי דבאשה אינה מקודשת בע"מ להחזיר דדומה לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין והקשו התו' דבמאי דומה לחליפין והרי רב אשי בעצמו אמר בנדרים (דף מ"ח) מאן לימא לן בסודרא דאי תפיס לא מתפיס הרי דס"ל לר"א דבחליפין אינו מחויב להחזירם ועיי' בר"ן דנדרים שם שכתב דלהלכה קיי"ל בחליפין דמחויב להחזירו ורב אשי דחוי בעלמא קאמר לה בנדרים וראיות הר"ן הוא מהך דקידושין דמוכרח דר"א ג"כ ס"ל דצריך להחזיר, והנראה ביאור דברי הר"ן דכך הוא הצעת הסוגי' בנדרים דרב נחמן קאמר דקני ע"מ להקנות קני והביא ראיה מכל קנין חליפין דהוא רק קני ע"מ להקנות ודחי לי' רב אשי דבחליפין מאן לימא לן דלא מהני תפיסתו דלא יהיה צריך להחזירו, והנראה דודאי בחליפין כשנותן לו הסודר אין כוונתו של הנותן בהנתינה מצד עצמו רק כוונתו כדי לקנות עי"ז אותו דבר שמוכר לו דהרי כשנותן הסודר אומר לו בפירוש דעי"ז יקנה אותו חפץ, וא"כ בודאי אינו נותן לו זה הסודר רק כפי מה שנצרך לו להקני' לא יותר וא"כ דין זה אי מהני בסודר תפיסה תלוי בהאי כללא דקני ע"מ להקנות אי מהני דלהלכה דקיי"ל כרב נחמן דקני ע"מ להקנות מהני וא"כ בחליפין סגי ג"כ בזה א"כ בודאי לא נתן לו הסודר רק דאח"כ יהיה חוזר לו זה הסודר לא יותר ולא מהני לי' התפיסה ומש"ה שפיר מדמה ר"א בקידושין כל מתנה ע"מ להחזיר לחליפין, וזה הוא רק לפי האמת דקני ע"מ להקנות קנה אבל בנדרים דרב נחמן הביא ראיה דקני ע"מ להקנות מהני מהא דמהני קנין חליפין שפיר דחי לי' ר"א דהרי אם נאמר דקני ע"מ להקנות לא מהני באמת יהיה מהני גבי חליפין תפיסתו דכל עיקר מה דלא מהני בחליפין התפיסה הוא רק אם נניח ליסוד דע"מ להקנות מהני ואיך עתה מביא ראיה להיפוך, וזהו שדקדק ר"א ואמר מאן לימא לן דאי תפיס לא מתפיס פי' דהרי זה לא נאמר מפורש בשום דוכתא דבחליפין לא מהני התפיסה ואיך אתה מוכיח מזה, וזהו ביאור כוונת הר"ן שכ' דר"א בנדרים דיחוי בעלמא קאמר פי' שדוחה הראי' וההכרח של רב נחמן אבל לדינא גם ר"א ס"ל כרב נחמן דע"מ להקנות מהני וממילא בחליפין לא מהני תפיסה

[טו] גם נוכל לישב בזה הסוגי' דב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג שהקנה המעשר לר' יהושע ומקומו מושכר לו ואמרי' שם דהקנה לו אגב קרקע ואמר רבא דכי לא היה לו סודר להקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ טו"ה אינו ממון לקנות אגב קרקע, ולכאורה היה קשה לי דבקידושין אבעי' לן אי בעינן צבורין ופשט לה מהך דר"ג דקאמר ומקומו מושכר לו הרי דבעי צבורין דמדקדק ואמר לו מקומו דוקא ודחי דאמר כן כי היכי דלא לטרחינהו פי' שיהיה להם רשות להחזיק שם הפירות גם אח"כ וא"כ מאי הקשה רבא שיקנה להם המעשר בסודר דלמא הקנה המקום משום דלא לטרחינהו ומצאתי אח"כ שהקשה כן השיטה מקובצת ותי' דאם היה יכול להקנות להם המעשר לחודא בלא שום קרקע אין סברא להגמ' דיקנה להם הקרקע רק משום דלא לטרחינהו לחודא אבל אי לא סגי בלא קנין קרקע משום אגב שפיר משני הגמ' בקידושין דמש"ה הקנה להם דוקא המקום ולא מקום אחר משום דלא לטרחינהו יעו"ש, והנראה לכאורה לומר דהרי ר"ג לא פירש להם משך זמן של השכירות לכמה זמן יהיה נמשך שכירות המקום אח"כ וכיון דהמשכיר נקרא מוחזק לגבי השוכר כמבואר בשו"ע א"כ אין להשוכר זכות להחזיק הפירות באותו מקום רק זמן הפחות שיכול להיות וכיון דודאי דכל עיקר מעשיו של ר"ג לא היה רק כדי לקיים מצות נתינת של המעשר וכל עיקר הקנאת הקרקע היה רק כדי שעי"ז יקנו הם הפירות א"כ הרי תיכף שנגמר קנין של הפירות ונכנס לרשותם צריך להיות נפסק הזמן של משך השכירות ושוב אין להם רשות להחזיק שם הפירות וא"כ הא לא שייך כלל סברא דלא לטרחינהו ורק דבקידושין שם דפריך דאי לא בעינן צבורין למה דקדק ר"ג ואמר מקומו מושכר לו דוקא והרי סגי בקרקע כל שהוא וע"ז שפיר משני דעביד כן משום דלא לטרחינהו דכיון דלעצם קנין המעשר לא הוצרך לומר מקומו ובזה גופה דאמר מקומו קנה המקום גם על אח"כ כל זמן שיחזיקו הפירות שם דמדאמר מקומו מכרח דהקנה להם המקום לבד ממה שנצרך לו לקנין המעשר. וכל זה הוא אם נאמר דלא בעינן צבורין כלל אבל להמסקנא דמסיק שם בקידושין והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן וכתב הרמב"ם בפרק ג' מה' מכירה דרק היכא דאינם צבורין בעינן אגב וקני אבל אם הם צבורין לא בעי אגב ועיי' בסמ"ע סי' ר"ב מבואר דלדעת הרמב"ם בצבורין קונה גם בחצר שאינה משתמרת דקונה מטעם אגב גם בלא אמר אגב וכתב בשו"ת הריב"ש דלהרמב"ם אתי' לפי המסקנא עובדא דר"ג כפשטי' דלא נזכר במשנה שאמר ר"ג להם אגב כלל כיון דשם היו צבורין ומה דמוקמינן בסוגי' שם דאמר להם אגב הוא רק לפי ס"ד אבל לפי האמת לא אמר להם אגב כיון דהיו צבורין, וא"כ בר"ג דלא אמר אגב הרי הוצרכו להיות צבורין וא"כ הרי הוצרך ר"ג לומר מקומו דוקא כיון דלא אמר אגב ובלא"ה לא היו קונים הפירות ושוב ליכא הוכחה שהקנה להם המקום גם אח"כ דשוב הדרינן לסברא דידן שלא הקנה להם רק כפי הנצרך לקנין המעשר ותיכף שנשלם הקנין פירות נשלם ג"כ זמן השכירות וא"כ הא ליכא סברא דלא לטרחינהו והקשה רבא שפיר דכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין רק הפירות של המעשר לחודא: