בית הלוי חלק ב קמ

לב"ד ושוב אינה צריכה לגוף הגט כלל דהב"ד יתנו לה מעשה ב"ד באיזה זמן נתגרשה, ובסברא זו הוא דפליגי

[ד] ולכאורה יש לעיין דהרי אביי דחי למימרא דרב חסדא אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכא דאיתא בעיני' מי אמר הרי דכשהוא בעין גם לרשב"ג לא מהני נתינת דמיו ויש להבין טעמא מאי דבשלמא לפי מה שהסברנו דעת בעה"ע ניחא די"ל דגם גבי איצטלית הא יש ב' אופנים לצעורה א' דלא יהי' לה זה החפץ שנית מה שיהי' לו זה החפץ, וא"כ הא י"ל דעל סברא הראשונה גם רשב"ג מודה דנתכוין לצערה שלא יהי' לה זה החפץ ומש"ה כשהוא בעין מודה דלא מהני דמיו ורק דכשנאבד דהיא ממילא אין לה בזה הוא דחולק עם רבנן דרבנן ס"ל דנתכוין ג"כ לצערה במה שיהי' לו ולא מהני דמיו גם בנאבד ורשב"ג חולק על סברא זו וסבירא לי' דמהני דמיו ומש"ה גם בע"מ שתחזירי לי הנייר מודה רשב"ג דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דאצלה הוא חשוב ואיהו נתכוין שלא יהי' לה, אבל לדעת הר"ן והריטב"א דס"ל דהגט לא מקרי חפץ חשוב כלל גם אצלה הרי בודאי קשה דמאי טעמא דרשב"ג דס"ל דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דבשלמא לרבנן ניחא דהם ס"ל דכוונתו לצעורה בביטול הגט אם יאבד אבל לרשב"ג הא לא שייך הך סברא כלל דהרי כל זמן שישנו בידה בעין יכולה ליתן לו החפץ ואם יאבד הרי יכולה ליתן דמיו וא"כ כשהוא בעין אמאי מוכרחת ליתן לו גוף החפץ, דבשלמא אם נאמר שהוא חשוב שפיר י"ל דמצערה במה שלא יהי' לה אבל כיון דלהר"ן והרשב"א אינו חשוב כלל א"כ הא אין לה שום צער בגוף החפץ יותר מבדמיו ומ"ט דרשב"ג, רק גם זה ניחא די"ל להר"ן והריטב"א דס"ל בלא סברא דלצעורה קמכוין מ"מ כל זמן שהחפץ שהתנה עליו הוא בעין אינה יכולה ליתן דמים וגם בשארי תנאים שלא בגט ס"ל דהדין כן, והרי בהדי' מצינו בסברא זו מחלוקת גדולה דבחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' כתב הרמ"א המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ מה שאין כן בתנאי בגיטין ועיי' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב שכ' דמשמע מסתימת דברי הרמ"א דגם כשהחפץ בעין יכול ליתן דמיו והקשה על זה מהא דבגיטין אמרי' גם לרשב"ג דלא ס"ל דלצעורה קמכוין מ"מ כל היכא דאיכא בעין מודה דאינה יכולה ליתן דמים וכמו כן הוא לרבנן בשארי תנאים חוץ מגיטין, ועיי' בשו"ת שבית יעקב ח"ב סימן פ"ג שדחה קושי' הפנים מאירות דרק בגיטין קאמר אביי דאיכא גם סברא דלצעורי מש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין ולא בשארי תנאים, ובאמת דבדברי תה"ד סימן שי"א הביאו הקצה"ח בסי' רמ"א מבואר להדיא כהפ"מ דבכל תנאי דעלמא אם הוא בעין מחויב ליתן החפץ דוקא וז"ל שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם הי' רוצה בדמיו הי' אומר תן לי שוה כך וכך אלא ע"כ דוקא החפץ הי' חביב עליו ואפ"ה היכא דנאבד אמדינן דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל התנאי אלא יטול את דמי' עכ"ל, וא"כ נאמר דגם הר"ן ס"ל כן ומש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין, אבל לפי מה דמשמע מסתימת לשון הרמ"א בחו"מ דגם כשהוא בעין יכול ליתן דמים ולדידי' הא ע"כ מוכרח דטעמא דרשב"ג בגיטין הוא משום לצעורה קמכוין דגם רשב"ג מודה לסברא דלצעורה כשהוא בעין ולדידי' הא מוכרח לומר דגם גט מקרי אצלה כחפץ חשוב ומצערה בגוף הגט יותר מבדמיו וכמש"כ ושוב אין ראי' דלא כדעת בעל העיטור וי"ל דבאינו חשוב גם רבנן מודים ולא אמרינן כלל דנתכוין לצעורה בביטול הגט רק בגוף החפץ וכמש"כ

[ה] ובדברינו אלה יש מקום להסתפק לענין דינא לפי מה שהסברנו דלענין לצעורה בגוף החפץ בודאי דלא שייך רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב, ורק דטעמו של הר"ן הוא משום דמפרש לצעורה בביטול הגט דכוונתו דהגט יהי' תלוי ואם יאבד זה החפץ יתבטל הגט, וא"כ י"ל דרק בהתנה על חפץ ידוע וכמו בע"מ שתחזירי לי הנייר דכוונתו רק על זה הנייר של הגט ולא מהני נייר אחר ומש"ה ס"ל להר"ן דלא מהני דמי' דכוונתו דאם יאבד יתבטל אבל היכא דהתנה ע"מ שתתני לי נייר דעלמא דמהני גם בנייר אחר די"ל דגם הר"ן מודה דגם לרבנן מהני דמי' דבגוף החפץ הא אינו מצערה כיון דהוא אינו חשוב יותר מדמי' וגם לצערה בביטול הגט לא שייך כאן כלל דהרי בידה לקנות לו נייר לעולם דהוא דבר המצוי בשוק ומש"ה מהני גם דמי' כן י"ל, ובזה היה מקום להצדיק דברי מהר"י בירב הובאו בשו"ת רלב"ח סימן קל"ד שכתב דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו באיצטלית מ"מ אם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מודים רבנן דלאו דוקא זוזים אלא אפי' נתנה לו חפצים או סובין כדי שוין מגורשת, והרלב"ח חלק שם עליו א' מצד הסברא דהמזומן חשוב יותר מחפצים והנה בזה לא נכניס כאן כלל דמהר"י בירב ס"ל דגם מטלטלים מיטב הם דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתא ובפרט במילתא דקפיצא עלי' זבינא רק במה דהוסיף הרלב"ח לומר דגם בזוזים הא שייך לומר לצעורה מכוין והוכיח זה מהא דלא מהני מחילה, ולפי"ז ניחא דס"ל למהרי"ב דלענין שצריך ליתן גוף החפץ דוקא לא שייך רק בייחד לה חפץ מיוחד וכמו דאמר לה איצטלתו דדוקא איצטלא זו קאמר וכן בע"מ שתחזירי הנייר אבל היכא דלא ייחד גוף החפץ רק המין והוא דבר המצוי שפיר יכולה ליתן דמי' וכמו שנתבאר וצ"ע לדינא

[ו] גם עוד י"ל לישב דעת בעל העיטור ולעולם נוכל לומר דגוף הגט הוא חפץ שאינו חשוב גם לגבי דידה וכמו דס"ל להר"ן והריטב"א רק דבעה"ע ס"ל דהא בגיטין (דף ע"ד) איתא ההוא דא"ל לאריסי' כ"ע דלי תלתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא וקאמר רב יוסף דהא לא דלה ואין לו אלא ריבעא ומוקמי ליה כרבנן דאמרי איצטלית דוקא ולא אמרינן דמים במקום איצטלא ורבה אמר דשקיל תילתא דהא לא צריך לדלות דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דלצעורה קמכוין אבל הכא משום הרוחה והא לא צריך, וא"כ הא י"ל דעד כאן לא כתב בעל העיטור דבחפץ שאינו חשוב יכולה ליתן דמים גם לרבנן רק אליבא דרבה דקיי"ל כוותי' דס"ל דהיכא דלא שייך לצעורה גם רבנן מודים דיכול ליתן דמים ומזה למד בעה"ע דבאינו חשוב דאינה מצטערת כלל במה שצריכה ליתן גוף החפץ יותר מבדמי' דיכולה ליתן דמים אבל לרב יוסף דלא מחלק בין גט לשארי דברים וס"ל דגם היכא דלא שייך לצעורה מ"מ כל היכא דלא קיים ממש כפי התנאי מקרי לא קיים התנאי אליבא דרבנן הא נוכל לומר דגם בעה"ע מודה דאפילו בחפץ שאינו חשוב בטל הגט אם נאבד, וא"כ הא י"ל דרב חסדא דקאמר הא מני רשב"ג היא ס"ל כרב יוסף אבל לרבה נאמר דלא פליגי רבנן בנייר כלל ומש"ה פסק בעה"ע דבנשרף משלמת דמי', ועיי' בגיטין (דף ע"ה ע"ב) דתנן הרי זה גיטך ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ופריך בגמרא דהא תני' הניקתו יום אחד הרי זה גט ומשני ר"ח מתניתין רשב"ג היא וברייתא רבנן ופירשו התוס' דמתניתין אתי' כרשב"ג דס"ל גבי איצטלית דתתן דמי' דלהרווחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו כל זמן שהוא צריך והברייתא אתי' כרבנן דאמרי באיצטלית דלצעורה קמכוין וכיון דצערה יום אחד סגי, ולפי פירושם הא משמע דר"ח ס"ל כרבה דטעמם של רבנן הוא משום דלצעורה קמכוין ודלא כרב יוסף ואי אפשר לומר כמש"כ, אבל, רש"י פי' שם דהמשנה כרשב"ג דלא אזיל בתר הלשון דוקא ולהרוחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו שתי שנים וברייתא רבנן דאזלי בתר דיבורו דוקא ולא לפי משמעות הענין וע"מ שתינק קאמר ובהנקה של יום אחד סגי וע"ש דבפירש"י אינו מפורש כן כל כך להדי' רק בחידושי הריטב"א לגיטין שם הסביר כן לפרש"י יעו"ש ולפי"ז הא נוכל לומר כמש"כ דר"ח ס"ל כרב יוסף ומש"ה אמר הא מני רשב"ג היא, אבל לדידן דקיי"ל כרבה שפיר ס"ל להעיטור לחלק בין חפץ חשוב לאינו חשוב

[ז] גם י"ל עוד דרך שלישי בדעת בעל העיטור לישבו