בית הלוי חלק ב יג

מומחין הן מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' חזקתו שחוט. ולפי מה שכתב הרא"ש דמהך ברייתא ליכא ראי' דלא חיישינן לעילוף א"כ מאי פריך לרב נימא דהא דמצריך רב ראוהו הוא משום דחייש לעילוף ולא משום דחייש לאינו מומחין וס"ל כלישנא בתרא דרבינא. גם זה ניחא בפשיטות דס"ל להגמרא דמדקאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור משמע לי' להגמ' דרב מצריך שיהי' רואה עצם המעשה שעושה אותו השוחט ובע"כ טעמו דחייש לשמא אינו מומחה הוא ושמא דרס או החליד וכדומה מהדברים הפוסלים השחיטה דחושש שמא אינו יודע ה' שחיטה דמשום חשש שהיי' לחודא הרי א"צ לראות עצם המעשה כלל ורק כשיראה אותו בתחיל' נכנס לשחו' ובסו' כשסילק ידיו וגמר שחיטתו ובין הכל לא הי' בו שיעור שני שחיטות דהוא שיעורו של השחיטה ושהיי' דידי' רק הי' פחות קצת מזה צריך להיות כשרה אע"ג דלא ראה כלל מעשיו באיזה אופן שחט ומוכרח דרב חייש לאינו מומחה ומש"ה מצריך ראוהו מתחילה ועד סוף דגם באמצע ראה אותו וגם עצם מעשיו ראה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר מהא דמצא תרנגולת דכשרה. גם י"ל דס"ל להגמ' לדוחק לומר דרב לא קאי רק על בהמה דהרי סתמא נקט ומשמע דגם בעוף אם לא ראוהו מתחילה ועד סוף אסורה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר דאע"ג דמשני הגמ' לעולם דידעינן דלא גמר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר האי נמי שפיר קמ"ל האי אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס'. והרי האי תירוצא לא שייך רק בבהמה ולא בעוף דנכשר בסימן אחד דלא מיבעיא לדעת התוס' והרא"ש (בדף ל') דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה בי' שהיי' אלא אפילו לדעת רש"י דמפרש שם להך אבעיא דשהה במיעוט סימנין דקאי על מיעוט בתרא דגם אחר הכשר שחיטה יש סברא דיפסול בו שהיי' וחלדה מ"מ הרי הוא שם בעיא דלא אפשיטא ובודאי דאין מקום לומר ולפרש כאן בדברי רב דגם בעוף פסלה שהיי' ודרסה בסימן שני דא"כ הוה לי' להגמ' ליפשוט האיבעיא מכאן ועוד דע"כ לא מיבעיא לן שם אלא בודאי שהה אבל לא דניחוש לשמא שהה במיעוט בתרא דהא אפילו אם נאמר דפסלה בו שהיי' הרי אינו רק איסורא מדרבנן. ובודאי דתירוצו של הגמ' קאי רק על בהמה, גם זה ניחא דהרי הא דאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף פירושו עד סופו של שיעור הכשר שחיטה אבל מה ששוחט יותר מהכשר שחיטה בזה לא איירי בו רב כלל אם צריך לראותו או לא א"כ דינו של רב אמת גם בעוף דצריך לראותו עד שישחוט רוב סי' אחד. ורק הרבותא שלו הוא משום בהמה דלא מהני מה דראינו ששחט סימן אחד שפיר. אבל לומר דרב לא קאמר דינו רק בבהמה ובעוף א"צ לראותו כלל זהו ודאי דוחק גדול דהרי סתמא נקט ובוודאי דגם בעוף אם לא ראה אוסר רב משו"ה פריך הגמרא שפיר: סימן ג בו יבאר דין מי שידוע שאינו יודע ה' שחיטה אי יכולין ליתן לו לכתחילה לשחוט כשיהי' אחר היודע ה' שחיטה עומד ע' ורואה מעשיו או דגם בכה"ג אסור לכתחילה

בטור יו"ד סימן א' פסק דגם מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אי איכא אחר עומד ע"ג היודע ה' שחיטה והב"י שם הביא דעת רבינו ברוך שהובא בהגהות אשר"י ובמרדכי פרק א' דחולין שכתב דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט ושני הסברות הובאו בש"ע יו"ד סי' א' סעיף ג' והש"ך בס"ק ט"ו הסכים לאיסור וכתב דכן משמע בגמרא יעו"ש. וראיתי בחידושי הרשב"א בחולין (דף ד') שכתב וז"ל ונראה דבעומד ע"ג מותר למסור לו לכתחילה דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאסורים לכתחילה גם באיכא עומד ע"ג דאינהו אינם יודעים לאמן ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה' שחיטה מ"מ רוב מעשיו מתוקנים הם הלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתי'. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דף ו') להדי' כהטור יעו"ש. ועיי' ביו"ד (סימן ט"ז) דמבואר שם דחשו"ק ששחטו בינם לבין עצמן דרשאי לשחוט הבן אחריהם והטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלים וכתב הט"ז בס"ק י"ג דה"ה בגדול שאינו יודע ה' שחיטה והא דנקטה המשנה הך דינא גבי חשו"ק הוא משום דאיירי אפי' בחשו"ק היודעים ה' שחיטה דדבר ברור הוא דאפילו גדול כל שאינו יודע ה' שחיטה רוב מעשיו מקולקלים הם. הרי דמה דתפס הט"ז לדבר ברור ובדברי הרשב"א מבואר להדי' להיפוך דרוב מעשיו מתוקנים הם ולכאורה גם הטור ס"ל כן מדס"ל לחלק בין אינו מומחה לחשו"ק לענין לכתחילה. וצריך לדחוק דהט"ז איירי בשוחט בינו לבין עצמו ורוב מעשיו מקולקלים והרשב"א הא איירי במומחה עומד ע"ג ואז בבן דעת רוב מעשיו מתוקנים כיון דהמומאה מלמדו האיך לשחוט ובחשו"ק גם בכה"ג רובם מקלקלים. אמנם זהו קצת דוחק דא"כ נצטרך לומר דהרשב"א והטור לא התירו לכתחילה רק כשהעומד ע"ג מלמדו האיך לשחוט ואינו ככל עומד על גביו הנזכר בכל סוגי' זו דפירושו רק עומד ורואה מעשיו אם יקלקל או לא ומדסתמו הרשב"א והטור דבריהם הרי משמע דגם בכה"ג ס"ל דשרי דמצד עצמו רוב מעשיו מתוקנים הם. וגם דז"ל הרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה א' ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מה' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זה קרוב לספק נבלה והאוכל ממנו מכין אותו מכות מרדות. הרי דלא כתב רק קרוב לספק נבלה ואינו ממש ספק נבלה דס"ל ג"כ דרוב מעשיו מתוקנים הם רק דאינו רוב גמור ומש"ה הוא קרוב לספק נבלה וגבי חשו"ק הא מבואר (בדף פ"ה) דמש"ה אין איסור על שחיטתן משום אותו ואת בנו ושרי לשחוט גם לכתחילה משום דחייבין על שחיטתן משום נבלה דרוב מעשיו מקולקלים וזהו להדי' דלא כהט"ז) ועכ"פ הא נתבאר לנו דעת הרשב"א והטור דמהא דמבואר בגמר' בחשו"ק דאסור לכתחילה אין ללמוד מני' לאסור בבן דעת רק שאינו מומחה דהם מועדים לקלקל משא"כ בבן דעת

[ב] והנה בהגהות אשרי מבואר ראיות רבינו ברוך והוא מהא דבדף ג') מפרש רבינא להמשנה הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה אבל אין יודעים בו אם יודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע ה' שחיטה שחיטתו כשירה ופריך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אהי אילימא אחשו"ק עלה קאי ואם שחטו מבעי לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן למבדקי' ואמאי לא פריך אלא אשאינן מומחין הר' גם לכתחילה שרי באחרים רואין אותו ואמאי תני וכולם ששחטו רק בדיעבד ועוד דגם לפי מה דמשני דקאי גם על אינו מומחה ובדליתא קמן למבדקי' הרי מוכח מלשון המשנה דתני וכולם ששחטו דרק בדיעבד כשר ולא לכתחילה ומדחזינן דלרבינא במי שאין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אסור לכתחילה הרי כמו כן לדידן במי שידוע שאינו יודע דאסור לכתחילה וראי' זו רמזה גם בש"ך בס"ק י"א. ועיי' בכרתי ופלתי שכתב לתרץ להטור דנאמר דלפי אוקימתא דרבינא נקטה המשנה ששחטו רק דיעבד משום חשו"ק לחודא דהרי גם לפי מה דמשני דקאי על אינו מומחה מ"מ הרי קאי גם על חשו"ק וכמש"כ התוס' (בדף ב') ד"ה שמא. אמנם תי' זה דחוק טובא דאע"ג דמצינו בגמר' דכוותי' ממש בזבחים (דף ל"א) כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ומסיק בגמר' דכל הפסולים שוחטים גם לכתחילה ולא נקט לשון דיעבד מן משום טמאים לחודא ועיי' עוד בחולין (דף ט"ו) בתוס' ד"ה