בית הלוי חלק ב קלד

עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרה על דעת ערוה אלא א"כ קינא לה בפני ב' הרי דפוסק להדיא דבלא קינא לה בפני ב' מותרת ובסעיף ז' כתב הא דר"ח דלא לימא אינש כו' ומוכרח לומר דס"ל דהך דאר"ח הוי רק לכתחילה [ודברי השו"ע צע"ג דהוא סותר לדבריו שבסי' קט"ו דפסק שם דגם בקינוי ע"פ עצמו אסורה, וכן קשה דבסי' קע"ח סעיף ד' כ' כיצד הוא הסתירה שנסתרה בפני ב' עדים כו' הרי דפוסק לגמרי כר' יהושע דבלא עידי סתירה אינה אסורה ובסי' קט"ו כתב דבראה בעצמו שנסתרה אסורה] רק דלפי"ז אינו מדוקדק למה כ' הרשב"א דאם הקינוי וגם הסתירה הי' בלא עדים דשרי והרי לפי"ז גם אם הסתירה הי' בעדים ורק הקינוי בלא עדים הא שרי' לר' יהושע ומשמע דכוונת הרשב"א דבכה"ג שרי' לכ"ע

[ג] שוב מצאתי בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ז וז"ל ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנק"ח שלא תדבר עם פלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית אחד וקיבלה שבועתו בפני עדים כו', תשובה אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים אסורה לבעלה עד שתשתה כו' ודוקא שיש עדים שנסתרה אבל נסתרה בע"א אינה אסורה והלכה כר' יהושע דאמר מקנא לה ע"פ ב' ומשקה ע"פ ב', והנה במה דמצריך הרא"ש ב' עדים בסתירה אין ראי' דחולק על סברת הרמב"ם דהא י"ל דלא בא למעט רק ע"א משום דאינו נאמן שנסתרה אבל אם הבעל בעצמו ראה שנסתרה י"ל דמודה דאסורה וכמש"כ בדעת הרמב"ם, אבל הרי בקינוי חולק להדי' על הרמב"ם וכתב דקיי"ל כר' יהושע דבעי קינוי בפני ב' וזהו כאופן השני שכתבנו בדעת הרשב"א, מסקנת הדברים דאם הקינוי והסתירה שניהם הי' בלא עדים דעת ההלכות גדולות והרשב"א והרא"ש דמותרת ואם הקינוי לחוד בלא עדים לא מצינו מי שמקיל בדיעבד רק דעת הרא"ש בתשובה וצ"ע על הב"י שלא הביא כאן דעתם כלל: סימן מב יבאר דין קינא לאשתו משנים ונסתרה עם שניהם כא' אם נאסרה או לא

הרמב"ם פרק א' מה' סוטה הלכה ג' כתב קינא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחים או אביה ואחי' הרי זו אסורה עד שתשתה, ועיי' בכ"מ שהראה מקורו בירושלמי דקאמר מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת ר' יודן אמר במחלוקת מאן דמר מקנא לה מאבי' ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת פי' הרי דס"ל דאע"ג דליכא איסור יחוד מ"מ הוי קינוי ונאסרת בסתירתה ה"ה דמשני ב"א אע"ג דאם נסתרה עם שניהם כאחת ולא קדם לה שום קינוי ליכא איסור יחוד מ"מ אם נסתרה אחר קינוי הרי הוא סתירה (ודלא כמו שראיתי בספר אחד חדש שכתב דכוונת הירושלמי הוא רק שמקנא לה משניהם כאחד אבל הסתירה הי' עם כל אחד בפני עצמו דא"כ מה תלוי זה בהא דמקנא לה מאבי' ומבנה) ר' יוסי בעי [פי' אם רצה] מקנא לה ממאה בני אדם, והנה הרמב"ם לא כתב סוף לשון הירושלמי דהוי רבותא יותר דאפי' ממאה כאחד הוי סתירה ותפס ליה רק דין הראשון דנקט הירושלמי שמקנא לה משני ב"א כאחד וצ"ע קצת למה, ולכאורה נראה בדעת הרמב"ם דס"ל דבזה בע"כ חולק ש"ס דידן על הירושלמי דבמס' סוטה דף ו' קאמר רב ששת דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה וא"כ אם נסתרה עם שלשה ב"א כאחד הא ודאי לא שייך לומר שישקנה דלאיזה ענין ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי לא יהיו המים בודקין אותה דנמצאו השנים הנותרים הם עדים על זנותה דהרי אע"ג דנסתרה עמהם מ"מ הם כשרים לכל עידות שבתורה דהרי הם כשרים לכל דבר ולא עשו שום איסור בהסתירה דהרי בשלשה ליכא איסור יחוד אם הם כשרים דרק על האשה שייך לומר דנאסרת שפיר בסתירתה ואפילו הם מאה דהוא תלוי בקפידא דבעל והבעל הא מוחה בה שלא תסתר אבל הם הא אינם משועבדים לבעל ואינם תלוים בקפידא דידי' ולא עשו שום איסור בהסתירה ופשיטא דאם הם לפנינו ומעידים עליה שזינתה דנאמנים וגם אם הלכו להם ואינם לפנינו מ"מ הא לא שייך לומר דישקנה דהרי מה שלא יבדקו אותה המים אינו בירור שלא זינתה די"ל דזינתה ורק משום דיש בה שני עדים אינה נבדקת ומש"ה נקט הרמב"ם רק אם נסתרה עם שנים דאז אם זינתה עם אחד מהם ליכא רק עד אחד על זנותה ושפיר בודקין אותה ומש"ה שותה, ועיי' בסוטה דף ו' בתוס' ד"ה שבאו שנסתפקו אם יש רק ע"א על זנותה אם בודקין אותה המים ומדברי הרמב"ם הללו מוכח דבאחד נבדקת שפיר מדכתב דשותה ועיי' במל"מ בפרק ג' מה' סוטה דבלא"ה העלה דדעת הרמב"ם דבע"א שפיר בודקין אותה המים, והירושלמי דנקט דמקנא לה ממאה אפשר דחולק על מימרא דרב וס"ל דגם דיש לה עדים מ"מ המים בודקין אותה, גם נוכל לומר דהירושלמי לא קאמר רק דמקנא לה ממאה והוי קינוי שפיר ואם נסתרה עמהם אסורה עליו עולמית אם אינם לפנינו להעיד עלי' ובאמת לא היתה שותה כיון דהשתי' אינו בירור כלל שלא זינתה והרמב"ם דנקט הרי זו אסורה עד שתשתה מש"ה לא נקט רק שנים דבשלשה הרי אינה שותה, ולפי זה אם נסתרה עם הרבה קרובים הפסולים לה לעידות בשארי דברים ולא עדיפא כולם מעד אחד כשר גם הרמב"ם יודה דאפילו הם שלשה הוי קינוי ושותה ורק כיון דהרמב"ם איירי סתמא גם בכשרים מש"ה נקט רק בשנים

[ב] והנה כבר מפורסם הקושי' על הרמב"ם שוב מצאתיו בקרבן עדה בירושלמי מהא דאיתא במס' נזיר דף נ"ז שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזהו מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך בגמרא קתני שני נזירים כו' ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והך דקאי גביהון הא תלתא ה"ל ספק טומאה בר"ה ומשני שאמר ראיתי טומאה שנזרק ביניהם הרי דילפינן מסוטה דכל ספק טומאה אינו טמא היכא דאיכא תלתא וא"כ האיך אפשר לומר דאם קינא לה ממאה יהי' קינוי והרי ה"ל ר"ה ואפילו לפי מה שכתב הרמב"ם רק אם קינא לה משנים מ"מ ג"כ קשה דהרי בצירוף האשה הנסתרת ה"ל תלתא וה"ל ר"ה דספיקו להקל, והנראה פשוט דס"ל להרמב"ם דעד כאן לא מטהרינן ספק טומאה היכא דאיכא תלתא רק באנשים טהורין דכיון דבאותו מעמד איכא שלשה ונפל שמה ספק בין אם הספק הוי על כל השלשה ובין אם הספק הי' רק על אחד שבאותו מעמד הי' שלשה (ועיי' ברמב"ם פרק ט' מה' נזיר בלח"מ שם) שפיר הוי טהור אבל היכא דהטהורים אינם רק שנים רק שהמטמאים הם הרבה וכגון שהי' שם הרבה אנשים וכולם טמאים שמטמאין אדם בנגיעתן ונכנס שם טהור אחד וספק נגע באיזה טמא ס"ל להרמב"ם דבכה"ג לא נטהר משום ר"ה דאטו משום שנתרבו המטמאים יהי' עוד יותר קיל וכן הסברא דהאיך נאמר דאם יהי' רק אחד טמא ואחד טהור וספק נגעו זה בזה יהי' טמא ואם יהי' שם עוד טמא המטמא בנגיעתו שנתחזק עי"ז הספק דהרי כשהמטמאין מרובין יותר קרוב שנגעו בהטהור יהי' טהור דבר זה לא ניתן להאמר כלל ומש"ה בסוטה שנסתרה עם כמה אנשים לעולם הוי רק כמו שנים דהיינו הבועל והנבעלת ומה שנתרבו עוד אנשים לא נטהר אותה בשביל זה ואם באנו לדמותו לדין ר"ה הוא אם נסתרו שני נשים עם איש אחד ולשניהם קינא לכל אחת בעלה שלא תסתר עם אותו איש דאז הוי ר"ה ובכה"ג אפשר דגם הרמב"ם מודה דלא הוי קינוי וסתירה כלל: