בית הלוי חלק ב קכט

והיא הפסידה כתובתה, ולכאורה נראה להדי' דס"ל דלא כהרמב"ם וס"ל דלדידן דלא ס"ל כדר"ה גם אחר קינוי וסתירה מותרת והא דלא נוטלות כתובה הוא משום דלא בעי למינסב אשה זונה דלהרמב"ם הא ע"פ דין אין לה כתובה כיון דאסורה עליו עתה אחר שנסתרה, והתוספות הקשו עליו דאי ל"ל דרב הונא א"כ למה איצטריך המשנה קראי למעטה משתייה ולכאורה הוא קושי' שאין עלי' תשובה דכיון דגם עתה מותרת לו גם קודם שתי' א"כ לאיזה ענין ישקנה דכל עיקר השתיה ודאי דלא בא רק לברר אם היא אסורה לו או מותרת וכיון דגם קודם שתיה מותרת למה ישקה אותה ולמה הצריכה המשנה להביא קרא למעט שומרת יבם משתי' וע"כ תירצו התוס' דבגמר' מוקים לה כשבא עליה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה הלכך הוי נמי אשתו לאסור עליו אם זינתה אפילו לדידן דל"ל דר"ה, והנה מלבד קושי' התוס' על רש"י עוד זאת קשה דלמה דחק רש"י בזה והרי בלא"ה מוקים לה בגמר' כשבא עליה יבם בבית חמיה דבלא"ה לא הוי צריך קרא למעטה משתי' דהרי בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל, והנראה בירור דעת רש"י דס"ל לרש"י דהא דנקטה המשנה ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה בודאי איירי בכל גווני דהרי המשנה נקטה סתמא ומסתמא איירי בכל אופנים בין שבא עליה יבם בבית חמיה ובין שלא בא עלי' ובגמר' לא אמרינן רק דהפסוק לא איצטריך למעוטי רק משום היכא דבא עליה יבם דבלא"ה הא לא קדמה שכיבת בעל לבועל אבל דינו של המשנה איירי בכל גווני מדנקטה סתמא ומש"ה דחק רש"י ליתן טעם דלדידן דל"ל דרב המנונא אמאי ל"ל כתובה והוצרך להטעם משום דלא בעי למינסב אשה זונה, ובזה עמדנו על דעתו של הרמב"ם דגם הוא ס"ל כסברת רש"י דמדנקטה המשנה סתמא מסתמא איירי בכל גווני ולא ס"ל להרמב"ם לומר כסברת רש"י דמשום דאיהו לא בעי למינסב אשה זונה תפסיד כתובתה וכמו שמבואר בסמוך מה שיש להקשות על סברא זו ומוכיח מזה דע"י קינוי וסתירה נאסרת אע"ג דבזנות גרידה אינה נאסרת

[ט] גם נראה דיצא ליה ז"ל דעתו דודאי דלשון המשנה משמע ממש כדבריו, דהרי במשנה תנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה וש"י אלמנה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר תני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש וקאמר בגמרא על הרישא משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה יע"ש בדף כ"ה ע"א דמפרש אביי להך דיוקא דהא קינוי מקנא לה דהיינו לענין לאוסרה על בעלה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ובודאי משמע להדי' דהא דקתני במשנה חוץ מן הקטן הוי הפירוש דאינו מקנא לה כלל ולא הוי קינוי כלל גם לענין איסור אם נסתרה עמו אחר הקינוי דהרי בכל הני דמקנא לה לענין שתאסר בסתירה קתני לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר קתני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומוכח להדי' דבקטן לא הוי קינוי כלל דהרי לא תני ליה בהדי הני דרישא דלא שותה על ידו ולא נוטלות כתובה רק קתני בו דאינו מקנא על ידו כלל וגם דהא קתני חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומפרשינן ליה בגמרא (דף כ"ו) דהיינו בהמה ובבהמה הא ודאי דלא הוי קינוי כלל דאין זנות לבהמה ומדכללינהו להני תרתי בהדדי מוכרח דהמשנה ממעטה לקטן גם מקינוי וכן כתב להדי' הרמב"ם בפרק א' מה' סוטה הלכה ו' א"ל אל תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותך פרט לקטן ובהמה שאין אוסרין אותה עליו, הרי להדי' דהרמב"ם מפרש כן להמשנה דלא הוי קינוי כלל מקטן, אמנם עיין בדף כ"ו בתוס' בד"ה אבל שכתבו וז"ל וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתי' קממעט ליה קרא אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת על ידו דומיא דעל ידי כל עריות מקנין דלא איצטריך לאשמעינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא דכי משום דעריות נינהו גריעי וע"ש במהרש"א ביאור דבריהם, וחזינן דהתוספות מפרשים דלא כמש"כ רק דהא דקאמר חוץ מן הקטן היינו שאינו שותה מן הקטן אבל נאסרת ע"י קינוי וסתירה דידי', ובודאי דלשון המשנה משמען כפי' הרמב"ם וגם דהא תני ליה דומיא דבהמה וכיון דהרמב"ם תפס ליה פירוש של המשנה כפשטיה דהא דאמרה חוץ מן הקטן היינו דלא מקנא כלל על ידו בודאי נראה מוכרח ג"כ לפרש דקאי על קטן פחות מבן ט' ולא כמו שכתבו התוס' דקאי על פחות מבן י"ג דהרי במשנה דתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ומדקדק עליה בגמר' משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי והרי במשנה תני שם ג"כ איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה וגם בהך בבא נדקדק משתי הוא דלא שתי' הא נאסרת עליו ע"י קינוי וסתירה דידי' מנה"מ דהרי איילונית אימעוטי מקרא מדכתיב ונקתה ונזרעה זרע כדאיתא בדף כ"ה ע"ב ואפ"ה נאסרת וכן כל הני וכן כל הט"ו נשים דחשיב הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה הלכה ב' דאינם שותין רק נאסרין הא תיקשה עליהם מה"מ ובע"כ ההכרח לומר דכל הני כולהו איתרבאי מהך קרא דואמרת לענין קינוי דהך ואמרת לא כתיבה לא בארוסה ולא בשומרת יבם רק הוא ריבוי לקינוי לכל הני דממעט ליה בהך פרשה ובא הכתוב דואמרת לרבינהו לקינוי ומוקמינן מיעוטא דידהו דרק משתי' קממעט להו וא"כ הרי תיקשה על המשנה דממעטה לקטן גם מקינוי דמה בין קטן דמעטי' קרא דאיש ומוקמינן דמעטי' גם מקינוי ואמאי לא נרבה גם זה מקרא דואמרת לקינוי וכמו דמרבינן ארוסה ושומרת יבם וכל הני, אבל אם נאמר כהרמב"ם דקאי על פחות מבן ט' שנים ניחא שפיר החילוק שביניהם דארוסה וכל הני ט"ו נשים הרי מצד הסבר' צריך להיות נאסרין ע"י קינוי וסתירה וגם הי' שותה וכמו כל הנשים שהרי גם המה נאסרין על בעליהם אם ידוע שזינתה בודאי ורק דמגזה"כ אימעוטי כל הני ט"ו נשים בהך פרשתא כמבואר ברמב"ם שם כל הדרשות שבפרשה וכיון דאית לן קרא דואמרת לרבות לקינוי מוקמינן להך מיעוט דקאי רק על שתי' לחודא אבל בקטן פחות מבן ט' דע"פ דין אינה נאסרת ורק דהוי ס"ד דע"י קינוי וסתירה תאסר משום דתלוי בקפידא דבעל וכיון דכתיב קרא דאיש למעט קטן פחות מבן ט' מנ"ל לרבות אותו: כיון דחזינן דאימעוט דבו לא, יהי' מהני קפידא דבעל והך ריבוי' דואמרת מוקמינן על מסתברא על הני דנאסרין ע"י זנות דהרי רק חד ריבוי' כתיב ויש לנו לאוקמא על מסתברא הני ט"ו נשים וא"א לנו לרבות מחד קרא הני ב' אופנים הני דנאסרין והני דאינם נאסרין כלל, וגם בלא"ה י"ל דס"ל להגמר' דהך ריבוי' לא קאי רק על הני דנאסרין בזנות וכמבואר בירושלמי הובא בפירוש הראב"ד מס' עדיות פרק ה' משנה ו' גבי גיורת דמרבה לי' רבנן מדכתיב ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתה אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה כו' הרי דמוקמינן להך ריבוי' של ואמרת על קרא דבתרי' דכתיב ושכב איש אותה דכל הני דנאסרין בשכיבה מרבי להו הך קרא או