בית הלוי חלק ב קכו

כאחד נעלם מקורו, והכ"מ כתב דיצא ליה זה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ל') ואין עידותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו כאחד ר' נתן אומר דיני ממון שומעין דבריו של זה היום ולמחר כשיבא חבירו שומעין דבריו ומוכח דבנפשות גם ר' נתן מודה, והנה דבריו מופלאים דבגמר' ליתא כלשון הזה שהעתיק הכ"מ רק הכי איתא ר' נתן אומר שומעי' דבריו של זה היום ולא הוזכר כלל בגמר' דר' נתן איירי רק בממון לחודא וכבר ראיתי קושיא זו זה זמן כמה בספר מכתב מאלי' על עיגונא למוהר"א אלפאנדרי זצ"ל. ועוד דאדרבה מסוגי' הגמרא משמע קצת דר' נתן מכשיר גם בנפשות דקא מפרשינן שם טעם פלוגתייהו איבעי' אימא סברא רבנן סברי ע"א כי אתא לשבועה הוא דאתא ור' נתן אטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא קמסהדי אלא מצטרפי הכי נמי מצטרפי והרי גם בנפשות איכא הך סברא דאטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא מסהדי ואם נאמר דבנפשות מודה ר' נתן דלא מצטרפין הרי בזה גופה נסתרה סברתו של ר' נתן דהא חזינן גבי נפשות דבהעידו זה שלא בפני זה לגמרי גרע מהיכא דמעידים בבת אחת אע"ג דלאו בחד פומא מסהדי ובודאי משמע קצת דגם בנפשות מכשירו ר' נתן.. והנראה ברור דיצא לי' להרמב"ם דין זה דבגמרא אמרי' שם עוד טעם על פלוגתא דרבנן ור' נתן דתרווייהו ס"ל כרבנן דריב"ק דאין עידותן מתקיימת עד שיראו כאחד וס"ל לרבנן מדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד כו' מקיש הגדה לראי' ור' נתן ס"ל לא מקשינן, ופוסק הרמב"ם כהך תירוצא בתרא דפליגא בקרא וכדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא ואפי' לפי מה שנתבאר בספרי רבותינו מחברי הכללים דכל היכא דאיכא איבעית אימא ואיבעית אימא ליכא להך כללא דהלכה כלישנא בתרא ועיי' בכסף משנה בפרק ח' מהלכות קרבן פסח הלכה ד' מ"מ הכא ניחא בלא"ה הא דפוסק כלישנא בתרא דהוא להקל בנפשות וכמו שיתבאר, ולהך לישנא הא פליגא רבנן ור"נ אי מקשינן הגדה לראי' או לא מקשינן ופוסק הרמב"ם בעיקר הך פלוגתא כרבנן דר' נתן דמקשינן דהרי יחיד ורבים הלכה כרבים ועיי' ברא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ט' שכתב להדיא דגם בממון אע"ג דר' נתן דיינא הוא מ"מ לית הלכתא כוותי' נגד רבים. ומ"מ לדינא שפיר פוסק הרמב"ם כר' נתן דשומעין דבריו של זה היום דהרי אנן קיי"ל כריב"ק דבממון כשר עידות מיוחדת וכדפסקינן בסנהדרין שם הלכה כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין ומש"ה כשר גם לשמוע דבריו של זה היום וכדאמרי' בגמרא דלריב"ק גם ת"ק דר"נ מודה דכשר מק"ו השתא ראי' לא בעינן בהדדי הגדה מבעי אבל בעיקר הסברא מה דס"ל לת"ק דמקשינן הגדה לראי' יש לפסוק כוותי' דהלכה כרבים, וא"כ בנפשות דכ"ע מודים דבעי' שיראו כא' וכדאיתא במכות (דף ו') ויליף לה שם מקרא מש"ה פוסק הרמב"ם דצריך שיעידו כאחד והוא תי' ברור בדברי הרמב"ם, וכן נראה לי דעת רש"י בב"ק (דף ע"ד) דאיתא שם מה ע"פ ע"א כי אתי עוד אחד מצטרף בהדי מחייב כו' וכתב שם רש"י וז"ל דקיי"ל כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ובודאי דלשונו זה קשה טובא דהך דשומעין דבריו של זה היום ר' נתן הוא דקאמר לה ולא ריב"ק וריב"ק לא איירי בהך דינא כלל ואע"ג דבגמרא איתא דלריב"ק דס"ל דלא בעינן שיראו כאחד ס"ל בודאי כר"נ מק"ו מ"מ בודאי קשה דלמה דלג רש"י לר' נתן דהוא עיקר האומר דבר זה ותפס לי' לריב"ק דלא איירי בזה כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דרש"י ס"ל כמש"כ דבעיקר הסברא מה דס"ל לר' נתן דלא מקשינן הגדה לראי' וגם היכא דפסול בראי' עד שיראו כאחד מ"מ מכשירו בהגדה בזה לא קיי"ל כר"נ, ורק משום דקיי"ל כריב"ק דגם בראי' מצטרפין מש"ה מצטרפין לדידן בהגדה וזהו שכתב רש"י דקיי"ל כריב"ק: סימן מ יחקור דין המקנא ליבמתו ואמר לה אל תסתרי ונסתרה אם נאסרה עליו או לא

הנה מקודם צריך לבאר דין שומרת יבם שזינתה בודאי מה דינה אי אסורה ליבמה או לא, והנה בסוטה (דף יח) קאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ומדקדק לה מהא דתנן שם אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ותנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה, אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מה' יבום הלכה כ' דאם רצה מייבם, וכן פסקו בפשיטות הטור ושו"ע. אה"ע סי' קנ"ט סעי' ג' דמותרת ליבם בלי שום חולק. אמנם לכאורה צ"ע טובא דהרי התוס' שם בסוטה בד"ה אמרי כתבו דהלכה כרב המנונא דהרי זה חזינן מוכח מהמשנה עכ"פ דלכל הפחות לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין נאסרת בזנות ליבם וא"כ אע"ג דבכל חייבי לאוין קיי"ל דלא כר"ע מ"מ הרי גבי שומרת יבם ס"ל לרב במס' יבמות דאין קידושין תופסין בה ושמואל נמי מספקא לי' אי קידושין תופסין או אין תופסין וא"כ נאסרת בזנות לרב בודאי ולשמואל בספק, ולפי זה הרי צ"ע טובא על הרמב"ם וטור ושו"ע דהרי הרמב"ם פסק בפרק ד' מה' אישות כשמואל דשומרת יבם שנתקדשה הוי ספק מקודשת וכן פסקו בטור ושו"ע סי' מ"ד וא"כ הרי צריך להיות אסורה ג"כ מספק אם זינתה ואמאי סתמו דמותרת בודאי, וצ"ע על האחרונים שלא כתבו בזה, והנראה דהם חולקים על התוס' בזה וס"ל דמה דמוכח מהך משנה דנאסרת בזנות הוי רק לר"ע כיון דס"ל דאין קידושין תופסין בכל חייבי לאוין ולדידי' הוי ממזר מכל חייבי לאוין וא"כ הא הוי כערוה גמורה ומש"ה דינה אם זינתה כאשת איש שזינתה, וז"ל רש"י בסוטה שם על הא דאמרה הגמ' הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין לאשה האסורה על המקדש בלאו כו' אלמא לר"ע משוי חייבי לאוין חמורות לענין איסוריהם כחייבי כריתות שהולד ממזר ולגבי לאסור על בעלה נמי כי היכי דהבא על א"א שהוא בכרת אסורה על בעלה כן הבא נמי על שומרת יבם כו' הרי דדקדק רש"י וכתב משום דלר"ע הוי גם ממזר מחייבי לאוין, אבל לדידן דס"ל דבכל חייבי לאוין קידושין תופסין ורק בשומרת יבם ס"ל לרב דאין קידושין תופסין משום קרא דלא תהי' אשת המת ודרש לא תהי' בה הויה והרי גם רב מודה דלא דמי כלל לא"א ומודה דאין הולד ממזר וכמו דמבואר בשו"ע סי' י"ב דהולד בודאי לא הוי ממזר ומש"ה אינה נאסרת בזנות כלל, זהו הנראה דעתם של הרמב"ם וטור ושו"ע, והתוס' ס"ל דתלוי רק בתפיסת קידושין לחודא אע"ג דאין הולד ממזר

[ב] והנראה גם ראי' לזה דביבמות (דף צ"ה) קאמר רב יבמה הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כא"א ומפרש שם הגמרא בחד תי' דפליגא בדרב המנונא דרב אמר ה"ה כא"א ומפסלה בזנות ושמואל אמר אינה כא"א ולא מפסלה בזנות אי נמי בקידושין תופסין ביבמה לשוק קמפלגי הרי דלתי' הא' קאמר דלשמואל לא מפסלי בזנות והרי לשמואל דמספקא ליה אי קידושין תופסין בה צריך להיות אסורה עכ"פ מספק ומוכרח כמש"כ, וכן מוכח מדברי התוס' ביבמות שם בד"ה ודילמא שהקשו על הס"ד אמאי לא רצה הגמר' לומר דפליגא בדר"ה ותירצו דלא מסתבר ליה לאוקמא דפליגא בדר"ה דבסוטה אסיק דלית הלכתא כר"ה, הרי חזינן דגם התוס' ס"ל דלהמסקנא דסוטה