בית הלוי חלק ב קכד

של האו"ת דמהיכי תיתי נימא דהוי רק מדרבנן ובגמר' משמע דהוי דאורייתא או מסברא או מקרא, ומוכרח דבזנות נאסרת גם בעידות מיוחדת וכהמרדכי. ועוד דהרי גם ראיה השני' אכתי הוה דנוכל להוכיח כדברינו מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ד' מה' רוצח הלכה ח' וז"ל ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין כאחד אלא ראוהו האחד אחר אחד כו' כונסין אותו לכיפה הרי דס"ל להדי' דגם במעידים על שני מעשים נפרדים כונסין אותו לכיפה דכיון דכתב דראוהו זה אחר זה הרי אי אפשר שיראה כל אחד מעשה שלמה רק בשני מעשים נפרדים וכמבואר במס' מכות (דף ו' ע"ב) בזה אחר זה דהאי קא חזי פלגא דמעשה כו' לא נצרכה אלא לבועל את הערוה כו' יעו"ש אבל ברוצח ע"כ הוי על שני נרצחים ומדברי הרמב"ם הללו הא מבואר דגם בנפשות נאמנים על עיקר המעשה שהוא אמת ופשיטא דגבי זנות נאסרת, ואין לומר דאדרבא מדברי רש"י נדקדק להיפוך מדברינו ובע"כ רש"י חולק על הרמב"ם מדכתב בסנהדרין (דף פ"א) לפרש הך עידות מיוחדת דקאמר רב שמכניסין אותו לכיפה דקאי על אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ומוכרח דס"ל לרש"י דאם מעידים על שני מעשים נפרדים אין מכניסין אותו לכיפה דס"ל דבכה"ג אין נאמנים שהמעשה אמת גבי נפשות, זה אינו דודאי דמרש"י אין ראיה כלל דחולק על הרמב"ם להלכה דרש"י הוכרח לפרש כן דבסנהדרין שם הא הוי מימרא דרב דרב הוא דמפרש להמשנה בעידות מיוחדת ואליבא דרב מוכרח לפרש כן דהרי בסנהדרין (דף ל') ס"ל לרב יוסף דרב סבר דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין הרי דגם בממון דודאי לא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"צ עידות רק לברר האמת לב"ד ואפ"ה ס"ל לרב דאין מצטרפין ומוכרח דרב ס"ל דבכה"ג לא הוי בירור כלל על המעשה שהוא אמת ומש"ה מוכרח רש"י לפרש הא דקאמר רב דבמיוחדת מכניסין אותו לכיפה דלא קאי רק על אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דבכה"ג לכ"ע כשר גבי ממון אבל להמסקנא דקיי"ל דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפין שפיר מודה רש"י להרמב"ם דגם בכה"ג מכניסין אותו לכיפה, [ועוד הוסיף אחד מידידיי דרש"י הוכרח לפרש כן דבמשנה הא תני ההורג נפש שלא בעדים ומשמע מלשון המשנה דקאי היכא שהרג רק לאחד ומוקים להרג בעידות מיוחדת ומש"ה הוכרח לפרש בשני חלונות והנכון עמו], ומש"ה נקט הרמב"ם בלשונו ההורג נפשות דתפס לי' הרמב"ם רבותא יותר דאפי' בשני מעשים נפרדים מכניסים לכיפה, ועיי' בירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ו וז"ל רב אמר במפנים עידיו היא מתניתא ריב"ח אמר כשאינו יכול לקבל התרייה הרי דבירושלמי מבואר להדיא לרב דאיירי בשני חלונות וכפרש"י וכמש"כ, אבל לדינא כ"ע מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר

[ט] מסקנת הדברים הוא דגם להר"ן והתוס' והרא"ש דס"ל דעידי נשים כנפשות דמיין מ"מ לגבי זנות לכ"ע מהני עידות מיוחדת וכהמרדכי משני טעמים שכתבנו או משום דזנות אין בו נפקא מינה לנפשות ומש"ה יש לו כל דין ממון וכמו שכתבנו למעלה באות ב' או משום דגם גבי נפשות הא נאמנים לנו על המעשה שהיא אמת רק דאין שם עדים עליהם ומש"ה גבי זנות דא"צ עדים רק לברר המעשה לב"ד נאסרת, גם מדברי התה"ד בפסקי' סי' רכ"ב והובא בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעי' יו"ד בהג"ה שכתב דבע"א מעיד שזינתה וע"א מעיד שבפניו הודית שזינתה וכתב דמצטרפין הרי מוכח ג"כ כן ודלא כמהר"א ששון אכן לדעת הסמ"ג והגהות מיימוני והפוסקים שהובא בב"י בחו"מ סי' למ"ד שפסקו דגם בממון לא מהני עידות מיוחדת של שני מעשים נפרדים לדידהו ודאי דלא מהני גם בזנות אכן הרי גם בממון לא קיי"ל כוותייהו ומוציאין מן המוחזק ק"ו דאין להקל בעידי זנות, ורק בעידי כיעור דבלא"ה דעת הרבה פוסקים דס"ל דאין מוציאין אותה מבעל ע"י כיעור וכמבואר בסי' י"א סעי' א' נוכל לצרף דעתם היכא דאיכא עוד איזה צד להקל

[י] והנה בירושלמי פרק א' דסוטה ה"א איתא וז"ל נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני כו' באחד בשחרית ובא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי או יבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אמר ואפי' באו זה אחר זה, והב"י בחו"מ סי' למ"ד הביאו וכתב בו פירוש דחוק יעו"ש דלפירושו אין חילוק בין קינוי לסתירה וה"ק הירושלמי נסתרה בע"א שחרית כו' יבא כהדא דאמרו חכמים אין זה יחוד וה"ה דלא הוי סתירה וכמו כן בקינוי לא הוי קינוי כה"ג או יבא כהדא דפליגי ריב"ק ורבנן בממון אי מצטרפין וכתב הב"י דהירושלמי מספקא ליה אי דמי' לנפשות או לממון, ובודאי דפירושו דחוק טובא, ומפשטות לשון הירושלמי נראה דס"ל לחלק בין קינוי לסתירה דבסתירה קאמר דודאי בכה"ג לא הוי סתירה וכמו דאמרו דאין זה יחוד גבי גט ישן להצריכה גט שנית ובקינוי תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן גבי ממון אי מצטרפין ובודאי דלפום רהיטא אינו מובן מהו החילוק שבין קינוי לסתירה בזה גם עוד יותר קשה לכל הפירושים לפי מה שהעלנו לקמן (בסימן מ"א) דגבי סתירה אפי' למאן דאמר סתירה בפני שנים מ"מ אין צריך העדים רק לברר האמת שנסתרה ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה אסורה עליו יעו"ש ולדברינו הא הוי כעידי זנות דבודאי מהני בי' עידות מיוחדת ומאי מדמי לי' הירושלמי להא דבכה"ג א"צ הימנו גט שני דלא הוי קידושין דמאי מדמה קידושין דלא מהני כלל בלא עדים לזנות דא"צ עדים רק לברר האמת ולכאורה הירושלמי הלז הוי סתירה לכל עיקר דברינו הנאמרים למעלה, שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע נדפס שם תשובה אחת מהגאון בעל ש"א ומביא שם דברי הירושלמי הלז ומהפך בו הגירסא דבסתירה תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וקינוי מדמה להא דגט שני וכ' הסברא כמש"כ דבסתירה דא"צ רק לברר האמת מהני כמו בממון אבל בקינוי דבלא עדים לא הוי קינוי כלל ואע"ג דהוא יודע האמת שקינא לה מותרת לו מש"ה מדמי לה להא דגט שני ושמחתי שבעיקר סברתו כוונתי לדעתו הגדולה רק לא הביא כל הראיות שהבאנו לעיל

[יא] אמנם נהי דנתברר לנו דעידות מיוחדת מהני בודאי בזנות לכ"ע מדחזינן דכשר בממון מן התורה מ"מ עדיין יש לדבר בזה, דזה שייך רק לענין פסול זה דעידות מיוחדת עצמו דזהו דמצינו דכשר בממון מן התורה, אבל אכתי כשמעידים על שני מעשים נפרדים הרי יש בו פסול מצד אחר, דהרי בסנהדרין (דף ל"ב) אמרינן דמן התורה גם דיני ממון צריך דרישה וחקירה, גם מבואר שם (בדף מ"א) דמש"ה באמרו העדים איני יודע על החקירות בטלה עידותן משום דהויא עידות שאי אתה יכול להזימה והרי אחד מן החקירות הוא באיזו שעה והרי אפילו אם אינם יודעים באיזו שעה יכול להזימם שיאמרו המזימין עמנו הייתם כל אותו היום ואפ"ה הא חזינן דבאינו יודע השעה פסול מן התורה ומוכרח דבעינן שיהי' יכול להזימו ע"י כל השבעה חקירות שהצריכה התורה וגם ע"י השעה לחודא ג"כ בעינן שיהי' יכול להזימם ולא מהני מה דיוכל להזימן ע"י כל היום כולו, וא"כ הרי לכאורה נראה כשמעידין על שני מעשים נפרדים אחד מעיד על שחרית וא' מעיד על בין הערבים הרי חסרה כאן ההזמה של השעה דהרי לשני העדים אי אפשר להזימן רק אם המזימים יעידו על שני הזמנים שהיו עמהם במקום פלוני אבל על ידי הזמה של שחרית לחוד הרי לא יזימו אלא אחד מהם ומבואר במס' מכות (דף ה') דאינם חייבים עד שיזומו את שניהם וא"כ הרי כשמעיד א' על שחרית וא' על ערבית הרי חסרה לה ההזמה של השעה וכן כשמעידים על שני ימים נפרדים חסרה ההזמה של היום דא"א להזימם על ידי