בית הלוי חלק ב קיט

ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי ומשני בשניסת לא' מעידי', וכל הקושי' הוא אמאי נאמן לגבי דידה להתירה דהיא אינה יודעת וע"ז שפיר מתרץ לה הר"ן דבה אינו מחדש בעידותו לא איסור ולא היתר וכמש"נ

[י] והנה בירושלמי איתא על הך משנה דבא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן מהו נאמן שמואל אמר נאמן ליתן גט כו' ר"י אומר נאמן לכנוס ואין למדין הימנו לדבר אחר מהו אין למדין הימנו לדבר אחר אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי לא כל הימנו אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי לא כל הימנו, והנה לדעת הר"ן אתיין דברי הירושלמי כפשטן כיון דהספק הוא על איזה בת קידש ושניהם נאסרו מקודם בספק מקודשת מש"ה אינו נאמן אבל להרמב"ן דכל היכא דבא רק לברר נאמן צ"ע דברי הירושלמי, אמנם גם להרמב"ן ניחא דלדידי' נאמר דלשמואל דאמר דנאמן ליתן גט באמת גם בכה"ג והא דקאמר אין למדין הימנו לדבר אחר הוא רק דברי ר"י דקאמר דנאמן גם לכנוס וקאמר דבכה"ג אינו נאמן לכנוס, וטעמא דהא מילתא הוא משום דבגמר' דידן איתא להא פלוגתא דרב קאמר דנאמן רק ליתן גט ולא לכנוס חיישינן שמא יצרו תוקפו פי' דמדרבנן חיישינן שלא להתירה לו ור"א קאמר דנאמן גם לכנוס דמירתת שמא אח"כ יזכור האב ויכירנו דאינו הוא רק אחר ומודה ר"א באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי דאינו נאמן לכנוס דלא מירתת דהיא תחפה עליו, הרי דהא דנאמן לכנוס הוא רק משום סברא דמירתת ובלא"ה היינו חוששין לו מדרבנן שמא יצרו תוקפו וס"ל להירושלמי דסברא דמירתת הוא רק אם הספק הוא על המקדש שאין האב יודע למי נתקדשה ושפיר מירתת לשקר דלמא אח"כ יכירנו האב ויתגלה קלונו שיתברר שרצה לעבור במזיד ובשאט נפש על איסור אשת איש דהרי בודאי שיקר במזיד אבל באם אין האב יודע איזו בת קידש לא מירתת כלל לומר שקידש לזו אפי' אם האמת אינו כן דהרי גם אם יזכור אח"כ האב דלא זו היא שקידש רק לאחותה יתרץ עצמו גם אנכי טעיתי בזה וכמו דאתה שכחת כן שכחתי גם אני ונדמה לי שזו היא ומש"ה אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תוקפו אבל לענין ליתן גט דלא בעינן לסברא דמירתת יסבור הרמב"ן דגם כשהספק הוא על הבת נאמן ולהר"ן אינו נאמן בכה"ג גם ליתן גט כן היה נראה לכאורה, אמנם עדיין קשה לי על לשון הירושלמי דנקט באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי דאינו נאמן דלפי מש"כ בין להרמב"ן ובין להר"ן עיקר הטעם דאינו נאמן הוא משום דהספק הוא על הבנות וא"כ למה נקטה הירושלמי באופן דיש ספק על הבנות וגם על המקדש והרי גם בידוע מי הוא המקדש רק הספק איזו בת קידש ובא המקדש ואמר לזו קידשתי אינו נאמן וגם לשון של הירושלמי אינו מדוקדק דנקט ואמר אני קדשתי לא כל הימנו והרי מה שאומר שהוא המקדש היינו מאמינין לו ועיקר החיסרון הוא שאין מאמינים לו שלזו קידש וה"ל למינקט ובא א' ואמר לזו קידשתי לא כל הימנו, שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א בחדושיו לקידושין פ"א שהביא לדברי הירושלמי הלז וכתב בו ביאור יותר נכון דטעמו של הירושלמי דמרתת לא שייך רק באם שכשיוכר שיקרו יתברר שעבר ודאי עבירה וכמו בקידשתי את בתי דהיא ודאי נתקדשה והיא א"א מש"ה נאמן לומר אני קדשתי דכשיכירנו אח"כ האב יתברר שעבר עבירה ודאית אבל כשנסתפק האב על שניהם דאינו יודע איזו בת נתקדשה וגם אינו יודע למי קידשה אינו נאמן לומר אני קדשתי ולזו קדשתי דכשיכירנו דאחר הוא הרי לא עבר רק על ספק איסור דלמא זו שנשאה לא נתקדשה מעולם ופנוי' היתה ומש"ה אינו נאמן לכנוס וכל זה ניחא לדעת הרמב"ן דלדידי' ע"פ דין נאמן כיון דלא בא רק לברר מי הוא האיסור ומי הוא ההיתר ורק משום חששה דרבנן שמא יצרו תוקפו החמירו עליו לאסור לכנוס אם לא היכא דמירתת, ושפיר ניחא הא דנקט הירושלמי רק באופן זה דאיכא שני ספיקות אבל אם היה רק ספק אחד איזו בת נתקדשה ס"ל להירושלמי דנאמן דהרי אם יוכר שיקרו דלא קידש אותה רק אחותה הרי עבר בודאי על איסור אחות אשה ולא ס"ל הסברא שכתבנו למעלה דיכול לתרץ עצמו כמו ששכחת אתה כן שכחתי גם אני דהרי אינם דומים זה לזה כלל דהאב כששכח אמר איני יודע אבל הוא אם שכח לא היה לו לומר ברי שלזו קידשתי ושפיר מירתת לומר ברי ומש"ה נאמן ועיקר מה שאינו נאמן הוא מה שאומר שהוא המקדש ומדוקדקין דברי הירושלמי, אבל להר"ן הרי גם אם אין הספק רק על הבנות לחוד איזו נתקדשה הא ע"פ דין אין ע"א נאמן בה וגם בלא הך סברא דשמא יצרו תוקפו וכמו דס"ל להר"ן באומר לשלוחו דאין הקרובות נאמנים לומר שזו מותרת להמשלח ולדידיה הא קשה דברי הירושלמי כנ"ל דלמה נקט באופן דאיכא גם ספק על המקדש וגם נקט אני קדשתי ומוכח דבלא"ה היה נאמן וכהרמב"ן, ונהדר לדידן דדעת הרמב"ן והר"ן שקולים הם דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן גם בליכא חזקת איסור דמעיקרא ואע"ג דלדברי העד לא הי' מעולם כאן איסור וחולקים על התשובת מיימוני וכל זה הוא רק היכא דעידותן הוא נגד מה שהחזקנו אותה בב"ד קודם עידותן אבל אם מעיד ממש כמו שהחזקנו אותה לכ"ע נאמן והיכא דמעיד נגד מה שהחזקנו אותה ואינו בא רק לברר מי האיסור ומי ההיתר בזה פליגי דלהרמב"ן נאמן ולהר"ן אינו נאמן, ונ"מ באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע איזו ובא ע"א ואמר זו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן לכל הפחות ליתן גט ולהר"ן אינו נאמן, וצ"ע שלא הובא בשו"ע אה"ע דברי הירושלמי וחילוקי הדינים שבזה וכמו שיתבאר: סימן לח יחקור קצת בחזקה העשוי' להשתנות אם חשיבה חזקה לענין שנאמר בספיקו העמידו על חזקתה, וגם לענין נאמנות עד אחד אם נאמן בזה, ושייך לסימן של מעלה

בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' י"א חקר באשה שנתקדשה ונסתפקו במנין שנותי' אם יש לה י"ב שנים או לא וכתב דבזה לא שייך לומר דנעמידה על חזקת קטנותה וקטנה היתה בעת קבלת הקידושין דזה לא חשוב חזקה כיון דעשוי' להשתנות וסיים שם דבזה ניחא הא דבמס' יבמות (דף פ"ח) מספקא לי' להגמר' אם ע"א נאמן בשארי איסורין היכא דאיתחזק איסורא או לא והרי עיקר הדבר דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה והתם הא איתחזק איסורא דמעיקרא ודאי טמאה היתה אלא דבנדה לא חשיבא חזקה דיודעין אנחנו שלסוף ימים ישלמו לה ימי טומאתה הלכך כי אמרה שלא סתרה מניינה מהימנא. וכבר הקשה עלי' בספר שב שמעתתא שמעתתא ג' פרק י"א דקושי' זו עצמה הקשו התוס' בריש גיטין דנילף מנדה דנאמן גם באיתחזק איסורא ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וביאור דבריהם דהא דנאמנת על הטבילה הוא משום דבידה לטבול והא דלא חיישינן דלמא חזרה וראתה וסתרה מניינה הרי לזה אין לה חזקה דכי בשביל שראתה פעם אחת הוחזקה לראות לעולם וכיון דלסתור מניינה צריך ראי' חדשה ואין לה חזקה שתראה מש"ה לא חשיבא חזקה הרי דתירצו בטוב ואין מזה ראי' לסברתו של מהרי"ט דעשוי' להשתנות לא חשיבא חזקה, ואדרבה מלשון התוס' שהאריכו בסברתם מוכרח דס"ל דלא כמהרי"ט דבלא"ה חשיבא חזקה אע"ג דרגילה להשתנות, ועיי' בחידושי הרשב"א על יבמות דף פ"ח בד"ה ולענין פסק שכתב וז"ל משמע מהכא דבשארי איסורין אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ואין בידו כו' וא"ת תפשוט מנדה כו' ואע"ג דאיתחזקה נדה ותי' כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת וההיתר בא מאלי' נאמנת וקרובים דבריו לדברי מהרי"ט אבל מדברי התוס' נראה