בית הלוי חלק ב קיח

רגלים לדבר דקיים אח"כ התנאי דלמא תיכף נתחרט ולא קיים ומוכרח דס"ל להרא"ש דגם בכה"ג אין ע"א נאמן בדשב"ע אמנם צע"ק דברא"ש פרק הנזקין כתב י"ד כללים בדיני נאמנות ע"א וכתב שם דנגד חזקה אינו נאמן והיכא דליכא חזקה דמעיקרא נאמן ולא כתב כלל לחלק דבדשב"ע גם בדליכא חזקה אינו נאמן ומשמע קצת דס"ל כהתשובת מיימוני דגם בדשב"ע נאמן וצ"ע

[ח] והנה בדעת הרמב"ן והר"ן יש לעיין וכמו שיתבאר דהנה כבר הבאנו לעיל דברי הרמב"ן בחידושיו ריש גיטין שכתב להדי' דבדשב"ע אינו נאמן גם בלא איתחזק איסור וע"כ הקשה על הא דאמרי שם אימור דאמרי' ע"א נאמן כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דא"א וה"ל דשב"ע דלמה צריך הגמר' להני ב' הסברות ודחק דהגמר' פריך שתי קושיות, ולכאורה סותר דברי עצמו בגיטין (דף ס"ד) באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים וכ' שם הר"ן בשם הרמב"ן דהאיסור הוא ע"פ דין דודאי כל הנשים שבעולם שריין להנשא לאחר ואפילו קטנות שמת אביהן ולא חיישינן לה שמא היא נתקדשה לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציא אותן מחזקתן אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להם קרובות האוסרות אותה בקידושין וחיישינן שמא אחת מהקרובות נתקדשה לו לפי שאין חזקת פנויות של הקרובות שאין באין לפנינו לדין מועיל להם הא אם באו כל הקרובות שלה ואמרו שלא קידש אותם השליח ודאי מותר בה דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, והר"ן הקשה עלי' דאם ע"פ דין אסורות מה מועיל עדות הקרובות הא אין דשב"ע פחות משנים ואפילו בדלא איתחזק איסורא וא"כ דברי הרמב"ן לכאורה סותרים זה את זה, וזה כמה שנים שראיתי קושי' זו בספר מקור מים חיים סי' קכ"ג ונשאר בצ"ע, והנראה ברור דודאי ס"ל להרמב"ן דגם בלא איתחזק אינו נאמן רק זהו בכל ספק שנולד לו באשה אחת וכמו הך דריש גיטין דהספק באשה זו אם גיטה נכתב לשמה או לא ואז אין ע"א נאמן להכריע לנו הספק אבל בהך דהאומר לשלוחו דגם בלא עידותו ידעינן שיש הרבה נשים בעולם המותרות לו רק לא ידענו מי המה המותרות ומי המה האסורות ולא בא העד רק לברר שזאת מן המותרות מש"ה ס"ל דבכה"ג שפיר נאמן, ותדע דהרי כתב הרמב"ן הא אם באו הקרובות כו' דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, וחזינן להדיא מדבריו דאפילו אם היה כאן איתחזק איסורא ג"כ היה נאמן והרי זהו דבר שהכל מודים דבאיתחזק איסורא ודשב"ע דאינו נאמן רק כוונתו הוא כמש"כ דאפילו אלו היינו יודעים דבודאי קידש לו השליח אשה אחת שיש לה קרובת רק לא ידענו אותה והיה כאן איתחזק איסורא פי' דודאי יש כאן איסורא ג"כ היה נאמן ע"א לברר לנו איזהו שרי ליה וכ"ש דאינו רק חששה בעלמא פי' דלא ידעינן אם יש כאן איסור כלל דשמא לא קידש לו כלל דחזקה שליח עושה שליחותו אינו חזקה גמורה דהא לא סמכינן עלה להקל בדאורייתא ובפרט בכה"ג דאין הדבר תלוי בו דלמא לא תתרצה להתקדש לו ואפי' אם קידש דלמא קידש לו אשה שאין לה קרובות בודאי דנאמן, וטעמו של הרמב"ן בחילוק זה נראה דיצא ליה מהא דתנן בקידושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ובודאי דלהני פוסקים דס"ל דבדבש"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן קשה לכאורה אמאי נאמן ומוכרח כמש"כ כיון דגם בלא עידותו ידעינן דיש אדם אחד בעולם שהיא מותרת לו רק לא ידענו מי הוא והעד בא רק לברר לנו מי הוא ההיתר נאמן, והר"ן חולק עלי' וס"ל דאפי' בכה"ג דלא בא רק לברר ג"כ אין ע"א נאמן בדשב"ע ומש"ה כתב דאם הי' האיסור ע"פ דין לא היו הקרובות נאמנים, ולכאורה הרי תיקשה על הר"ן מהך משנה דנאמן לומר אני קידשתי הרי דגם הוא בעצמו נאמן וכ"ש ע"א ועיין בר"ן בקידושין שם שכ' על הך משנה וז"ל ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים כו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, ועיי' בתשובת הגאון רבינו עקיבא איגר זלצ"ה זיע"א בסי' קכ"ג שהקשה דדברי הר"ן הללו סותרים דברי עצמו בגיטין שכתב דאין הקרובות נאמנים דגם בלא איתחזק אינו נאמן בדשב"ע ובודאי דיש להבין להר"ן דמה בין האי דקרובות דאינן נאמנים לבין הך דאני קדשתי דנאמן

[ט] והנראה ביאור דברי' דהא דכתב בקידושין דרק להוציאה מחזקתה אינו נאמן אין כוונתו דוקא שיהי' לה חזקת איסורא דמעיקרא דודאי דגם בדליכא חזקה דמעיקרא אינו נאמן להר"ן רק כוונתו היכא דבא העד להוציאה ממה שהיינו מחזיקין אותו בב"ד מעיקרא קודם שהעיד וכמו בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דקודם שבאו הקרובות אסרנו עליו אשה זו והוחזקה בספק איסור שמא קידש השליח אחת מהקרובות שלה ושוב אינו מועיל עידותן להכריע ולהוציאה מידי ספק איסור זה שהחזקנוה אבל בהך דהאומר קידשתי את בתי הרי קודם שהעיד לפנינו החזקנו להבת שאסורה לכל העולם ומותרת לאדם אחד וגם עכשיו כשבא העד ואמר אני קידשתי הרי אינה מוציאה כלל ממה שהוחזקנה אותה בלא עדותו דגם לדבריו אסורה לכל העולם ושרי לאחד רק אומר לנו מי הוא האחד וכיון דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה מקודם ואינו מחדש באשה זו לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן וזהו שכתב הר"ן ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה פי' ממה שהחזקנו אותה באיסור קודם עידותו והעד בא להתירה או להיפוך אבל זה שמעמידה על חזקתו אלא שאמר שנתקדשה לו פי' דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה וזה ברור בכוונת הר"ן ולא נתכוין כלל לחזקת איסור דמעיקרא התשובת מיימוני בעובדא דידיה דהשליח אמר הרי את מקודשת לי ואמר שטעה וכוונתו היה לקדשה לראובן והשיב דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא ואף על גב דכאן איתחזק איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי לדבוריה הא לא מיקרי איתחזק איסורא אלא היכא דגם לדברי העד הבא להתיר מעיקרא הי' אסורה וכהך דריש גיטין דבפני נכתב עכ"ד הרי כתב דאע"ג דאיתחזק איסורא בב"ד קודם עידותו מ"מ נאמן כיון דאין לה חזקת איסור דמעיקרא, והר"ן אע"ג דחולק על סברתו זו וס"ל דגם בלא חזקה דמעיקרא אינו נאמן מ"מ לסברה הראשונה מודה דבעינן דוקא שיעיד נגד מה שהחזקנו אותה קודם עידותו אז הוא דאינו נאמן. והנה נ"מ טובא לדינא בין הרמב"ן והר"ן דלהרמב"ן דטעמו של המשנה דנאמן לומר אני קדשתי משום דאינו רק מברר א"כ ה"ה באב שיש לו שתי בנות קטנות ואמר קידשתי אחת מהן לפלוני ואין אנו יודעין איזו נתקדשה דשתיהן אסורות ובא ע"א והעיד שזו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן כיון דאינו רק מברר לנו איזה אסורה ואיזה מותרת וכמו דס"ל דהקרובות נאמנים על אשה זו להעיד שמותרת להמשלח ומבואר בדבריו להדיא דאפילו אם היינו יודעין דודאי קידש לו השליח אשה אחת ג"כ הי' מועיל עידותן, ולהר"ן אינו נאמן כיון דכל אחת הוחזק לנו בספק מקודשת אין ע"א נאמן להתירה ולהוציאה מידי ספק זה ורק בדינו של המשנה דאין הספק על הבת כלל דאינו מחדש בעידותו על האשה שום דבר לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן, ואין להקשות דגם בהך דינא של המשנה דאני קדשתי דאע"ג דלגבי הבת אינו מחדש בעידותו מ"מ אמאי לא נדון עליו ונאמר דקודם עידותו היתה אשה זו אסורה לכל א' מספק וגם זה האיש היה בספק איסור ועכשיו בא להתירה לו ואמאי נאמן, ז"א דלגבי עצמו דאומר ברי לי שאני קדשתי הא ודאי דנאמן בעצמו והרי יותר מזה מבואר בכתובות (דף כ"ד) בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאם ניסת לא תצא ופריך תרי