בית הלוי חלק ב קטז

צ"ל נאמן משום החזקה ולא שייך להקל כאן יותר מבכל האיסורים ורק בדבר דבכה"ג בכל האיסורים לא חיישינן ליה כלל וכמו דמשני דסתם ספרי גמירי ובמיעוטא דמיעוטא הא גם ר"מ אינו חושש כדאיתא ביבמות (דף קי"ט) ורק הכא משום חומר איסור א"א אצרכוה רבנן וחששו גם למיעוטא דמיעוטא ומשום עיגונא אקילו בו להאמין לע"א וזהו ג"כ סברתו של הריטב"א שדחק אליבא דרבנן דס"ל כמש"כ כיון דבחזקה המסייע גם לרבנן חוששין בכל דוכתי אין סברא כלל להקל כאן יותר, וניחא סוגי' הגמר' גם להתשובת מיימוני, ועכ"פ דעת הרמב"ן וריטב"א ורבו דגם בלא איתחזק אינו נאמן בדשב"ע

[ג] גם בדעת רש"י נראה להוכיח כן דבגטין שם דמשני ע"א נאמן באיסורין ודחי אימור דאמרינן נאמן היכא דלא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דא"א וכתב רש"י ע"א נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה לכל אחד על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב ועיי' בחולין (דף יו"ד) דאמרי' ע"א נאמן באיסורין ופרש"י דכל יחיד האמינתו תורה וזבחת ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים על דבר, וכתבו שם התוס' דלא ה"ל לרש"י להביא להוכיח כאן שחיטה דהרי בשחיטה איתחזק איסורא והא דע"א נאמן בו הוא מטעם אחר משום דבידו לשוחטו. ובודאי דקושי' גדולה הוא על רש"י דמפרש דעיקר מה דמשני ע"א נאמן הוא משום דחזינן דנאמן על השחיטה א"כ מאי דחי משום דלא איתחזק וה"ל להגמר' לומר גם סברא משום דבידו. והנראה מוכרח דס"ל לרש"י דהני שני סברות אחת הם דהא דנאמן היכא דלא איתחזק וגם הא דנאמן היכא דבידו תלוים זה בזה דהרי הך טעם דבידו בע"כ אין הסברא משום מיגו לחודא דזהו ניחא בדבר דגם עתה בעת שמעיד עלי' לפנינו הוא בידו לתקנו וכמו הקדש וקונם דגם עתה יכול לשאול עלי' ושייך לומר סברא דמיגו אבל בשחיטה הרי בעת שמעיד על הבשר שהיא שחוטה הרי אין בידו לתקנו כלל דאם בתחילה לא נשחטה כהוגן הרי אין בידו עתה לסלק ממנה האיסור ועיקר נאמנותו הוא משום דמקודם הי' ביד לשוחטו וכמש"ש התוס' בגיטין להדי' כן, ובכה"ג הרי ע"כ אין נאמנתו משום מיגו דהוא מיגו למפרע, וס"ל לרש"י דהטעם בזה הוא משום דכיון דכל שעה שהבהמה היא בחיים הי' בידו לסלק ממנה הך איסורא הרי הוא כמו לא איתחזק איסורא לענין האי דינא דנאמנות דלא מקרי איתחזק רק אם בעת האיסור היה מוכרח להיות אסור אבל דבר דגם בתחילה הי' תלוי הכל ברצונו ובידו לסלק האיסור הרי הוא כמו לא איתחזק לענין זה גופי' שהוא בעצמו נאמן לומר שסילק האיסור שוב מצאתי בחידושי הר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל פרש"י שהרי האמינה תורה על השחיטה ולא הי' לו לומר כן דבשחיטה הא איתחזק איסורא וכ"ת משום דבידו לתקנו אינו נוח לישנא דגמרא דקאמר משום דלא איתחזק אלא א"כ תאמר דאיתחזק איסורא ובידו לתקנו שוה ללא איתחזק ואין בידו לתקנו הרי דכתב להדיא בדעת רש"י כן, ועכ"פ הרי זה ודאי מוכרח בדעת רש"י דשחיטה לענין דינא דנאמנות דומה ממש ללא איתחזק ואין שום סברא להחמיר בשחיטה יותר מהיכא דלא איתחזק מדחזינן דדחי הגמרא הראי' דשחיטה בהך סברא דלא, איתחזק, והנה בדבר שבערוה בכה"ג כשחיטה הרי בודאי דכ"ע מודים דאינו נאמן דאע"ג דמה שהוא גם עתה בידו נאמן גם בדשב"ע וכדאיתא במס' ב"ב דף קל"ד דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן משום דבידו לגרשה אבל דבר דעתה אינו בידו אע"ג דמקודם הי' בידו הא ודאי דאינו נאמן וכמו שהעלה כל זה בספר שב שמעתתא שמעתתא ו' ומקורו ברוך מהך סוגי' דב"ב גופה דבעל שאמר גרשתי את אשתי דעל למפרע לכ"ע אינו נאמן ולא פליגי שם אמוראי רק באם אמר גרשתי' למפרע אם נאמן על להבא או לא אבל על למפרע ודאי דאינו נאמן וא"כ הרי ממילא מוכרח בדעת רש"י דבדבר שבערוה גם בלא איתחזק איסורא אינו נאמן

[ד] עוד נראה להוכיח כן מהא דבמס' עירובין (דף נ"ח) תנן ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים לומר עד תחום שבת שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל ומפרשינן בגמרא הטעם משום דתחומין דרבנן, וכתבו שם התוס' משמע דאם היה דאורייתא לא מהמני' ואע"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים על השחיטה וניקור ולתרום חלה הוא משום דבידה דבשחיטה מקודם הי' בידה לשחוט אבל תחומין לא הי' כלל בידה עכ"ד, וא"כ נחזי אנן הרי בתחומין ליכא שום חזקת איסור כלל ונשים אינם נאמנים ומוכח דדבר שאינו בידו כלל אע"ג דאין לו חזקת איסור חמירא מדבר שהי' מקודם בידו ויש לו חזקת איסור דבשחיטה אשה נאמנת ובדבר דהוא דומיא דתחומין אינה נאמנת בדבר דאורייתא וא"כ כיון דכתבנו דבדבר ערוה אין ע"א נאמן גם בדבר דהי' בידו מעיקרא דאינו נאמן לומר גרשתי למפרע א"כ ק"ו הוא דאינו נאמן בדבר דלא היה בידו כלל אע"ג דלא איתחזק איסורא, ולכאורה הא ראיה היא נכונה וברורה בדעת התוס' וגם מדברי התוס' בריש גטין במקומם מוכרח כן וכמו שמובא במהרי"ק שורש ע"ב אחר שכתב דבלא איתחזק נאמן גם בדבר ערוה והקשה בעצמו מהא דכתבו התוס' בריש גיטין בד"ה ע"א דהא דקיי"ל בכל דוכתא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה ודרשינן לה לעצמה. וא"ת א"כ נילף דאפי' באיתחזק איסורא נמי נאמן ובמס' יבמות (דף פ"ח) הא מסתפקא הגמרא אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק או לא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, ביאור דבריהם דבנדה לא איתחזק דלענין חששה דלמא חזרה וראתה שנית וסתרה מניינה הרי לא נתחזקה שתהא רואה כל שעה ובמה שמאמינים לה שטבלה דלגבי זה הא מקרי שפיר איתחזיק איסורא מ"מ נאמנת דהרי בידה לטבול ושוב הקשו התוס' שם בדיבור שאחר זה דמאי מספקא להגמר' ביבמות אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק דא"כ למה לי קרא דוספרה לה לעצמה גבי נדה וקושי' זו אזלי לפמש"ש מקודם דנדה מקרי לא איתחזק וא"כ אם נאמר דגם באיתחזק נאמן בשארי איסורין בע"כ לא מנדה יליף לה א"כ קרא בנדה למה נאמר וי"ל דס"ד דהוא כמו דבר שבערוה, ומוכרח להדיא דס"ל להתוס' דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ומהרי"ק דחק לישב דברי התוס' גם לדעתו וכתב דכוונת התוס' הוא דהי' ס"ד דנדה הוא כמו דשב"ע ולא תהא נאמנת לומר שטבלה, ותי' זה דחוק טובא מכמה טעמים חדא דקשה לומר כן דעיקר קרא דוספרה לה לעצמה לא איצטריך כלל לאשמעינן דנאמנת על הספירה רק קמ"ל דנאמנת על הטבילה והרי בפסוק זה לא נזכר כלל טבילה ואיירי רק לענין ספירה, ועוד דא"כ מאי תירצו התוס' דהי' ס"ד דהוא כמו דשב"ע דהוא ודאי דגם בדשב"ע נאמן היכא דהוא עתה בידו אפי' באיתחזק דבעל שאמר גרשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דלבסוף מסקינן בב"ב (דף קל"ד) דאין נאמן לומר גרשתי הוא מטעם אחר משום דאי איתא דגרשה קלא אית לה אבל בלא"ה נאמן וכן כתב להדי' בתשובת מיימוני ה' אישות סי' ג' יעו"ש, ובודאי מוכרח דהתוס' ס"ל דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ודברי מהרי"ק שם נפלאו ממני ולא ידעתי להבינם שכתב לתרץ דברי התוס' לדעתו וז"ל דאי לאו וספרה לה הוי ילפינן נדה מאיסור ערוה דלא מהימנא שטבלה דאיכא חזקת איסור דודאי גבי איסור ערוה לא מהימני כה"ג כיון דאיתחזק איסורא ואע"ג דבידו (וזה צ"ע דהרי גם בדשב"ע נאמן לומר גרשתי משום דבידו לגרשה) וכ"ת כיון דנדה מקרי איתחזק אלא שבידו א"כ היכי ילפינן מינה דע"א נאמן היכא דלא אתחזק אע"ג דאין בידו וכחתיכת ספק חלב ספק שומן (גם זה צ"ע דהרי זה נוכל ללמוד מהא דנדה נאמנת לומר שלא סתרה מניינה דלענין זה הרי אינו בידה ורק