בית הלוי חלק ב קיא

דהי' עליו איסורא משום כל שתיעבתי דלענין לאו זה הרי גם המרובה המבטל נכלל בו ושוב אינו מבטלו וא"כ מאי פריך בגמרא הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו והרי הך מילתא הוא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל אליבא דר' מאיר אי ס"ל לר' מאיר כל שדרכו או את שדרכו דרבנן הא פליגי על ר"מ וס"ל דגם את שדרכו בטל ואינו מקדש אלא ששה דברים בלבד וכמבואר כל זה בגמר' והא דקאמר בגמרא הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו היינו דלדידי' נוקים המשנה כר"מ והרי לר"מ ניחא בלא"ה כיון דאיהו אמר במס' ע"ז דכל האיסורים שבתור' מצטרפין משום כל שתיעבתי וא"כ הא איכא עדיין על התערובות איסור של שור הנסקל מה דאסור מלאו זה וממילא הרי אסור לקרבן משום ממשקה ישראל וא"כ הא ניחא גם למ"ד את שדרכו ומוכרח לומר כמש"כ דהך איסור דכל שתיעבתי תלוי בעיקר האיסור שבו וכיון דעיקר האיסור שלו נתבטל שוב ממילא נסתלק ממנו איסורא דכל שתיעבתי בלא סברא דביטול כיון דשוב אינו תועבה כלל, ולא דמי' להך לאו דבקודש פסול דשם אע"ג דנתבטל מהתערובות הלאו המיוחד דפיגול והנותר והטמא מ"מ הרי לא נתכשרו בזה ועדיין הם פסולים וממילא איכא בהו לאו דכל שבקודש פסול, וע"כ נראה יותר כתי' הראשון שכתבנו

[ה] ודברי הרמ"א צריכים עיון דבסימן ק"א סתם הדברים דבריה וחתיכה הראוי' להתכבד גם שלא במינו לא בטל ובסימן ק"י כתב המחבר לשון הרמב"ם וז"ל דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא והם ז' דברים ואלו הן אגוזי פרך כו' וע"ש בש"ך ס"ק א' שהקשה מדוע לא הגיה שם הרמ"א דה"ה שלא במינו וכמש"כ בסי' ק"א וכתב דהרמ"א ס"ל דלאו דוקא נקטו הרמב"ם והמחבר במינו אלא משום דשלא במינו קשה לצייר התערובות אבל לענין דינא ה"ה דשלא במינו, ובודאי הוא דוחק גדול וכמש"כ בביאורי הגר"א שם דא"כ שפת יתר הוא מה שכתבו במינו ובודאי דכוונתם דרק במינו לא בטל אבל שלא במינו ס"ל דבטל ובפרט דהרי המחבר בשו"ע העתיק לשונו של הרמב"ם והרמב"ם הרי ודאי דבדוקא נקט במינו וכמו שהוכיח הכו"פ בסי' ק"א דדעת הרמב"ם הוא כאו"ה והביא דבריו בפי' המשנה בפ"ב דערלה משנה ז' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הין שכל דבר איסור שלא נתנו בו חכמים שיעור אלא נאמר בו אסור בכל שהוא כמו יין נסך ומה שמנו מן הדברים במינו בכל שהוא שלא במינו בנו"ט וא"כ הרי ודאי דבדוקא נקט בחיבורו במינו, וא"כ הא ודאי קשה על הרמ"א מדוע לא הגיה גם בסי' ק"י וכמש"כ בעצמו בסי' ק"א גבי בריה וחהר"ל

[ו] והנראה ברור בדעת הרמ"א דאחרי שהוכיח בד"מ סי' ק"א מדברי הרשב"א וש"ד דמבואר שם להדי' דבריה וחהר"ל גם שלא במינו לא בטל וגם חזינן בדברי המחבר והרמב"ם גבי דבר שבמנין שנקטו דוקא במינו ולא מצינו שהוזכרה מחלוקת זו בין הראשונים דהרשב"א לא הזכיר כלל בדבריו דהם מנגדים להרמב"ם מש"ה הניח הרמ"א הדברים כמו שהם וגבי בריה וחהר"ל כתב גם שלא במינו כמש"כ הרשב"א וגבי דשב"מ לא הגיה כלום ובעי מינו דוקא וס"ל דאין כאן מחלוקת כלל רק מחלקין בין בריה וחהר"ל ובין דשב"מ דאין לנו לעשות מחלוקת בין הראשונים בלא הכרח גמור וצריכין אנו להשוות דעתם כל מה שנוכל. והנראה די"ל דהחילוק שביניהם דבריה וחהר"ל הרי מעלתם הוא בעצם מצד עצמם ומש"ה גם שלא במינו לא בטלה דגם בנתערב באינו מינו ברי' הוא בכל מקום שהוא וכן בחהר"ל אבל בדשב"מ הרי כל חשיבותו הוא רק ע"י צירוף מה שנצטרף עם אחרים ולא מצד עצמו משום גודלו דהרי היש"ש כתב בפרק גיד הנשה על הא שכתבו הפוסקים בשם ר"ת דכבש בעורו וכן תרנגולת בנוצתה בטלה דלא מקרי חהר"ל משום דמחוסר תיקון והקשה היש"ש דאכתי אמאי לא חששו בו משום דבר שבמנין ותי' משום דרוב פעמים מוכרים תרנגולת ביחידות לא שייך כאן דבר שבמנין ועיי' בב"ח סי' ק"א שהביא דגם בשו"ת מוהר"י ברונא כתב כן דמה שמוכרין ביחידות לא מקרי דבר שבמנין, והוא חידוש גדול לא הזכירוהו האחרונים הרי דעיקר חשיבות דדשב"מ אינו מצד עצמו ומשום גדלו דהרי אדרבה אם הוא גדול עוד יותר עד שנמכר ביחידי הדר בטל וכל החשיבות שלו הוא רק ע"י צירוף מה שמצטרף עם האחרים ונתוסף על ידו המנין של כל הסך, וא"כ הרי בפשיטות י"ל דהא דקיי"ל דדבר שבמנין לא בטל הוא רק משום דהחתיכה האסורה הוא עתה בזה התערובת דבר שבמנין שנתוסף על ידה המנין בתערובות זו דאם ימכור כל התערובות ביחד יתוסף מניינה ע"י החתיכה האסורה ומש"ה ס"ל דזה אינו רק בנתערב במינו ולא שלא במינו דבתערובת שלא במינו לא מצטרפי' ביחד (וכל המעלה שבה שלא יתבטל הא אינו רק ע"י הצירוף] וגם דכשימכור התערובות הרי לא יהי' נמנה הכל ביחד דאם יתערב שור א' בין הרבה כבשים הרי לא יהי' נתפס הכל במנין אחד ומש"ה ס"ל דבטל דחתיכות האיסור הוא כעומד בפני עצמו וכשהוא בפני עצמו הרי לא מקרי דבר שבמנין דהרי בעינן דהחתיכה האסורה יהי' בתערובת זו שאנחנו חוקרים עלי' דשב"מ ולא מהני מה דהוא דבר שבמנין אם הי' נתערב בבהמות אחרות שהם מינו וכמו בחהר"ל דאע"ג דמקודם הי' חהר"ל אם בזו התערובות אינו חהר"ל בטל שפיר וכמש"כ הפוסקים וכמו כן הוא בדשב"מ ומש"ה בא"מ דעומד בפני עצמו בטל שפיר, אבל גבי ברי' דחשיבות שלה הוא מצד עצמה גם שלא במינו בכל מקום שהוא ברי' הוא, וכן בחתיכה הראויה להתכבד הרי מצינו ג"כ מחלוקת בטעמו דהתוס' כתבו בזבחים (דף ע"ב) בד"ה אלא וז"ל דהא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום חשיבות שיש בה דראוי להתכבד בה הרי דכתב דמעלה דחהר"ל הוא משום דע"י זה מקרי את שדרכו למנות אבל הרשב"א בחידושיו למס' יבמות (דף פ"א) מסיק דחשיבות חהר"ל לאו משום חשיבות מנין לא בטלה אלא משום חשיבות כיבוד יעו"ש ולדעתו אין לחלק בין מינו לשלא במינו ומש"ה אחרי שמצינו ברשב"א וש"ד דברי' וחהר"ל גם שלא במינו לא בטל פסק הרמ"א כן ובדבר שבמנין הניח דברי הרמב"ם כמשמען אחרי שלא מצינו מי שיחלוק עליו בדבר שבמנין, ואע"ג דהתוס' הא חולקים על הרשב"א וכתבו דחהר"ל הוא משום דשב"מ מ"מ הרי אין לנו הכרח דחולקים על הרשב"א וש"ד בעיקר הכלל דהרי י"ל דלא ס"ל להתוס' עיקר סברא הנ"ל וס"ל דגם דבר שבמנין גם בא"מ לא בטל ובפרט לפי המבואר בסמוך דדברי התוס' הללו בע"כ חולקים על סברתו של היש"ש וס"ל דגם הנמכר יחידי מקרי דשב"מ א"כ שוב הוא מעלה בעצם כמו בריה

[ז] ואם כנים אנחנו בזה דגם הרמ"א לא חלק על או"ה רק בבריה וחהר"ל ולא בדבר שבמנין יצא לנו בזה סברא אחת חדשה וגדולה היא, דהנה הרא"ש בפרק גיד הנשה אות ל"ו הביא דעת הגדולים שאמרו דחהר"ל אינה בטלה רק אם נתבשלה אבל כשהיא חיה בטלה והרא"ש חלק עליהם וכתב דהא דקאמר בגמרא ראוי להתכבד לפני האורחים לאו למימרא שתהא ראוי' כמו שהיא עתה אלא משום שיעורא נקטה דגדולה כי האי הראוי לפני אורח נכבד חשוב כאת שדרכו למנות ומשום שהיא חיה לא בטלה חשיבותא מידי דהוי אששה דברים שמקדשים משום דחשובים את שדרכו ובחיין איירי כו' והסברנו בסימן שלמעלה דפלוגתא זו תלוי בהך סברא דאם נאמר דחהר"ל לא בטלה מצד עצמה משום הכיבוד שבה ולא משום דהוא דשב"מ שפיר בעינן שיהי' בה עתה זו המעלה שתהי' ראוי' לכיבוד ולא מהני מה דיהי' ראוי לכיבוד אחרי הבישול והא דחלק עליהם הרא"ש הוא משום דס"ל דעיקר מעלתה הוא משום דמקרי דשב"מ וכדעת התוס' דזבחים הנ"ל ומש"ה גם מחוסר תיקון אינו מגרע המעלה שבה עיי' מש"כ בסי' הקודם בסופו, ועכ"פ המשך דברי הרא"ש מורים להדי' כן דרק משום דס"ל דהטעם בחהר"ל הוא משום דשב"מ מש"ה הוא דחולק על הך סברא, וא"כ יצא לנו דחהר"ל