בית הלוי חלק ב קי

דברי הרשב"א שכ' דבריה שנפל למרק ונאבדה דאסור כל המרק הרי מוכח דבריה לא בטל גם באינו מינו וכן הביא דברי השערי דורא דמוכח מניה דגם חהר"ל לא בטל גם באינו מינו ומש"ה סתם כן הדברים ברמ"א, ולכאורה כמו כן ס"ל להרשב"א וש"ד גם בדבר שבמנין דכולהו חד טעמא להו דלא בטלי משום חשיבותם

[ב] ולכאורה הי' נראה להביא ראי' מהא דבחולין (דף צ"ו) תנן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנו"ט ואם לאו כולם אסורות ופריך בגמרא ולבטלי ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומשני משום דה"ל חתיכה הראוי' להתכבד וא"כ הניחא לרבא דס"ל דאזלינן בתר שמא שפיר משכחת לה תערובת דג טמא במינו דחתיכות הם חד שמא להו דכולהו נקראים חתיכות דג, דאפי' אם נאמר דכשהם שלמים אינם שוים בשמא מ"מ כיון דחתיכות הם חד שמא להו. אבל לאביי דס"ל דבתר טעמא אזלינן וכל שאינם שוים בטעם מקרי אינו מינו והרי כתב הש"ך בסי' ק"ז דרחוק לומר דדג טמא יהי' שוה בטעמו עם דג טהור יעו"ש וא"כ לאביי הא מוכרח דחהר"ל גם באינו מינו לא בטל ומדאביי נשמע לדידן דהרי לא מצינו בזה פלוגתא בין האמוראים. אמנם אין זה קושי' כלל דהש"ך לא כתב כן רק דבודאי יש שינוי קצת בטעמם לענין נתבשל ותערובות לח בלח דנשער בו בנותן טעם מדאורייתא דנרגש בהם טעם של חברתה אבל מ"מ אינם משונים רק קצת וגם לאביי מקרי עם טהור מין במינו

[ג] וראיתי בספר אחד ושכחתי שמו שהקשה על האו"ה מהא דבמנחות (דף כ"ג) קאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה דס"ל לר"ח דאזלי' בתר מבטל וכל שאין המבטל יכול להיות כהאיסור מקרי אינו מינו ובטל גם מין במינו ואפי' לרבי יהודה וא"כ לר"ח תיקשה הך משנה דחולין דחתיכת נבלה לא בטלה בכשירות משום דהוא חהר"ל והרי לדידי' הוא אינו מינו ומוכח דלא כאו"ה, גם זה לא קשה כלל דיעו"ש דבלא"ה איכא משניות דלא כר"ח וכמש"כ רש"י שם דמודה ר"ח דהך משנה דאין דם מבטל דם הוא דלא כוותי'. ועוד י"ל דגם ר"ח לא קאמר שם אלא לענין פלוגתא דר' יהודה וחכמים במין במינו דכל עיקר הטעם בו דלא בטל לר' יהודה הוא משום דהוא מינו בזה ס"ל לר"ח דבעינן שיהיו שוים עוד דהמבטל יכול להיות כהנבטל, אבל בהני דברים דאינם בטלים מחמת חשיבותם וכמו חהר"ל ובריה דהא דמצרכינן שיהי' במינם בע"כ הוא מטעם אחר דכיון דנתערב באינו מינו גם אם יתבטל אבד חשיבותו בזה אין אנו צריכין להני כללא דבגמר' דמנחות דיהי' המבטל יכול להיות כנבטל דהא לאו בתר דינא אזלינן בו וכל שהוא מין במינו בעצם הדבר שוב לא אבד חשיבותו ולא בטל משום חהר"ל או ברי' וזה פשוט

[ד] ולכאורה הי' נראה לישב קושי' זו ע"ד החידוד דהנה במס' ע"ז קאמר ר' יהודה משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכלו כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל, הרי דס"ל דהך לאו הוא כולל לכל האיסורים שבתורה וכל מה שאסרה התורה נכללו בלאו זה, וא"כ חתיכות נבלה יש בו שני לאוין אחד לאו המיוחד שבנבלה וגם הך לאו דכל שתיעבתי וכן הוא בכל איסורים שבתורה וכשנתערבה נבלה ברוב היתר הרי צריכין אנו לבטל ממנה הני שני איסורים והרי איסור זה דכל שתיעבתי יכול להתחדש אח"כ גם בהחתיכה השחוטה וכגון שיבשלם בחלב או יאסרם עליו בנדר או בשבועה או יעשם תקרובת לכו"ם וכדומה, ומש"ה חשיבה שפיר חתיכות נבלה ברוב שחוטים מין במין לענין איסורא גם לר"ח, והא דבמנחות קאמר ר"ח דנבלה בטילה בשחוטה גם לר"י דחשוב מין בשאינו מינו הרי שם איירי לענין דין טומאה של נבלה ומש"ה קאמר שפיר דבטלה דבשום אופן אי אפשר לחדש על השחוטה דין טומאת נבלה אבל לענין איסור אכילה שפיר מקרי מין במינו גם לר"ח וניחא דברי או"ה. אמנם דדברי התוספות מוכח שהם מנגדים לסברא זו דהרי במס' זבחים (דף ע"ג) בד"ה ר"י ובמס' מנחות (דף כ"ב) בד"ה ור"י כתבו דכמה סוגיות מצינו דאתיין דלא כר"ח והביאו לכמה דוכתי דחזינן דלר' יהודה לא בטל איסור בהיתר במין במינו, ולפי מה שכת' הרי ניחא שפיר דלענין איסורא מודה ר"ח דמקרי מין במינו משום הך דכל שתיעבתי. ובע"כ ההכרח לומר בדעת התוס' דס"ל דהרי הך לאו דכל שתיעבתי הרי אינו לאו מיוחד בפני עצמו דהרי אינו מבואר בו כלל על איזו דבר הוא מזהיר לפי דרשה זו דר"י רק הוא לאו נוסף על כל האיסורים שבתורה דכל מה שאסרתי ותיעבתי לך ה"ה בבל תאכל וא"כ לאו זה תלוי בעיקרו של האיסור שיש באותו דבר וכיון שעיקרו של האיסור נתבטל מאותו חתיכה א"כ הא אינו שוב בכלל תיעבתי לך דהרי כבר אינו תועבה כלל וא"כ אין אנו צריכים לבטל איסור של לאו זה כלל רק עצם האיסור שבו לחודא ושפיר הוכיחו התוס' דמכל הסוגיא דמבואר שם דלר"י לא בטל איסור בהיתר במין במינו מוכח דס"ל דלא כר"ח. והנראה להביא עוד ראי' להתוס' בסברא זו, דבמס' זבחים (דף ע"ב) פריך על הא דתנן כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל אפי' אחד ברבוא ימותו כולם ופריך ולבטל ברובא וכ"ת חשיבא ולא בטל הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר וכבר התעוררנו בזה בסימן שלמעלה דמאי פריך והרי למ"ד דאיסורין אין מבטלים זה את זה א"כ הרי לגבי אכילת הדיוט הא כל הזבחים הם אסורים לו קודם הקרבתם וא"כ אם הי' הדיוט אוכל לכל התערובות הרי הי' עובר עליו גם משום לאו דשור הנסקל כיון דגם הרוב אסורים לו משום איסור זרות ומעילה ונמצא דלגבי אכילת הדיוט איכא עדיין על הך תערובת איסורא של שור הנסקל שלא נתבטל כלל וא"כ הרי שוב ממילא אינו ראוי לקרבן דפסול משום דאינו ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמו דפסלינן במס' פסחים (דף מ"ז) יין לנסכים אם נתערב בו ערלה פחות ממאתים ומאי פריך דלבטל ברובא ועיי' מש"כ בזה בסימן הקודם, וההכרח לומר דהך סוגי' אתי' כמ"ד דס"ל דאיסורין מבטלין זה את זה דס"ל להגמר' בפשיטות דכן הלכה ופריך שפיר למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר דלא ניחא להגמר' לומר דאיהו יחלוק ויסבור דאין מבטלין, וא"כ הרי קשה דהא בזבחים (דף ע"ח) קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ איסורין מבטלין זה את זה, והקשו שם התוס' בד"ה הפיגול מהא דבמס' מעילה (דף י"ז) תנן הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות וקאמר בגמרא לא שנו אלא לענין טומאת ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתנן ר"א אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פי' וכיון דנכללו בלאו אחד מצטרפין. ותי' התוס' דהתם איירי בלא מעורב ומצטרפין ור"ל איירי במעורב ביחד מש"ה מבטלין זה את זה, א"נ הכא ללקות משום נותר ופיגול והתם לעבור משום כל שבקודש פסול עכ"ד התוס', הרי דלתי' הב' של התוס' כל מה דנכלל איסורן בלאו אחד לכ"ע אין מבטלין זה את זה לענין איסורו של לאו זה הכולל לשניהם וגם ר"ל מודה בזה ור"ל קאמר דאיסורין מבטלין רק לענין הלאו המיוחד שבכל אחד מהתערובות בפני עצמו, ולפי זה הרי לר"מ דס"ל דכל שתיעבתי כולל כל האיסורין שבתורה הרי אם נתערב איסור מועט באיסור מרובה אפי' למ"ד איסורין מבטלין זה את זה מ"מ לענין הך איסורא דכל שתיעבתי מודה דלא מבטלין וגם על חתיכה המועטת יש עדיין איסור שלו מה