בית הלוי חלק ב קט

שדרכו לכאורה בכולהו לא חשיבי כשור הגדול עכ"ד התו', ונאמר דקושי' התוס' הוא מצד הסברא דהוקשה להם אמאי לא מקרי שור הגדול את שדרכו דהרי חזינן דאפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום חשיבות שיש בה שראוי ליתן לפני אורח והא פשיטא דחשיבות של שור הגדול לא גריעי מינה מצד עצמו ואפי' לא יהיה ראוי ליתנו לפני אורח וכגון דנתערב בקדשים ולא הביאו הך דחהר"ל רק למשל ודמיון וכמעט שכן מבואר להדיא בלשונם כמש"כ ולא דכוונתם דהני קרבנות הם ג"כ חהר"ל ובחנם הקשו הכו"פ והפרי מגדים על התוס' דזבחים מהא דקדשי קדשים לא מקרי חהר"ל, ורק על ר"ת והעומדים בשיטתו דדקדקו מדלא משני הגמ' דהוא חהר"ל מכלל דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל הוא דקשה קושיא הנ"ל ודבריהם הא כבר ישבנו בטוב דמפרשים דקושי' הגמר' דיהיה מותרים להדיוט אחר פדיה ע"י ביטול, אמנם יעו"ש ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב וז"ל ובחהר"ל רבו דיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה כו' אבל חתיכה חיה ואפי' שלמה בטלה ברובא והוא חלק עליהם דהא דקאמר ראוי להתכבד לאו למימרא שיהיה עתה ראוי להתכבד אלא משום שיעור נקטה דגדולה כי האי שראוי ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשוב כאת שדרכו למנות ומשום שהוא חיה לא בטל חשיבותה מידי דהוי אששה דברים דמקדשים דחשיבי את שדרכו ובכללם חלפי תרדין כו' ובחיים איירי כו' וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון שפי' בשם ר"י בפרק התערובת וכתב תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום שראוי להתכבד אלמא חהר"ל אפי' כשהיא חיה לא בטלה עכ"ד הרא"ש, הרי דהרא"ש מדקדק מדברי התו' הללו דס"ל דאפי' מחוסר בישול מקרי ראוי להתכבד ומשמע לכאורה דהרא"ש מפרש כוונת התוספו' בקושייתם כפשטא שהקשו דהוא חהר"ל דלפמש"כ שהקשו מצד הסברא דמי גרע חשיבות של שור הגדול מחשיבות דראוי להתכבד הרי אינו מובן ראייתו של הרא"ש כלל, אמנם גם זה ניחא ודברי הרא"ש יש לפרש לכוונה אחרת דהנה בטעמו של חהר"ל דלא בטל יש לומר דהוא מצד עצמו דכל דבר שראוי ליתנו לפני אורח הגון חשוב ותיקנו רבנן בו דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן דבריה לא בטיל וזהו כל פלפולו של הרא"ש כאן דס"ל דזהו הטעם של הני גדולים דמצרכי שלא יהיה מחוסר בישול דכיון דזהו הטעם שאינו נתבטל משום דראוי לפני אורח מש"ה מצריכין שיהיה עתה ראוי דאל"כ הא אין בו מעלה זו, והרא"ש חלק עליהם וכ' דהא דאמר בגמ' ראוי להתכבד לפני אורח לא דזהו הטעם דלא בטל רק לשיעורו נאמר דכל שגדולה עד שראוי ליתן לפי אורח ה"ה בכלל את שדרכו למנות והא דלא בטיל אינו מצד עצמו רק משום דהוי דבר שבמנין ובדבר שבמנין לא איכפת לן מה שהוא מחוסר בישול דחסרון בישול אינו מגרע חשיבותו וכמו שהוכיח מקודם מחלפי תרדין ולזה הוא דהביא ראיה מדברי התוס' מדהקשו על שור הגדול מחהר"ל ומוכח דגם חהר"ל טעמו הוא משום דבר שבמנין דאם נאמר דטעמא דלא בטל הוא מצד כיבוד ולא משום דמקרי דבר שבמנין וא"כ מחוסר תיקון בטל לפי"ז א"כ מאי מקשים התוס', וא"כ הרי אדרבה מדברי הרא"ש ג"כ ראיה דביאור התוס' הוא כמו שכתבנו ועכ"פ נתברר לנו דכל השיטות מיושבים היטב

ובזה עמדתי על כוונת היש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"א שכתב דגם הרא"ש לא חולק על הני גדולים רק על הא דס"ל דגם חתיכה חיה דאינה מחוסרת רק בישול בטלה ועל זה הוא דחולק דלא חשיבא מחוסר תיקון אבל בהמה שלא הופשטה דמחוסרת תיקון גדול גם הרא"ש מודה דלא מקרי חהר"ל יעו"ש שהשיג בזה על הב"י דלא ס"ל כן, וכן כתב הב"ח ביו"ד סי' ק"א דבכבש בעורו גם הרא"ש מודה, ולפום רהיטא דבריהם נפלאים מאד דהרי הרא"ש הביא ראיה לדעתו מדברי התוספו' דזבחים ממה שהקשו דיהיה השור הנסקל חהר"ל והרי שם עדיין השור בחיים ומחוסר שחיטה והפשטה ובישול ואפ"ה מקרי חהר"ל, ומוכרח דגם הם הבינו ביאור דברי הרא"ש כמ"ש דהוכיח מדברי התוס' דטעמו של חהר"ל הוא משום דכיון דראוי לאורח מקרי דבר שבמנין וזה כתב הרא"ש מסברא דנפשיה דמעלה דדבר שבמנין לא מגרע ליה מה דהוא מחוסר בישול ושפיר י"ל דמחוסר הפשטה מודה הרא"ש וכל זה ברור

ועוד דגם אם נפרש דברי הרא"ש כפשוטו שמפרש קושיית התוס' דיהיה חהר"ל מ"מ לא קשה עליו קושייתינו דהרי הרא"ש לא העתיק לנו מה שתירץ הרבינו שמשון על קושייתו ואפשר דר"ש באמת מתרץ לה דקושי' הגמר' הוא מקדשי קדשים ולא נתכוין הרא"ש לדברי התוס' שלנו, אבל התוס' שלנו שדחקו לתרץ דהקושיא הוא מעוף ודאי כוונתם בקושייתם כמש"כ דהקשו רק מכח הסברא דלא גריעי מחהר"ל, ומה דיש לדקדק דהניחא להתוס' דמפרשים דקאי על עוף אבל לר"ת והעומדים בשיטתו דמדקדק מכאן דמחוסר תיקון אינו חהר"ל דלא ניחא כתי' התוס' ומפרשים דקאי על בהמה אם כן נהי דחהר"ל לא הויא דמחוסר תיקון מ"מ אכתי לדידהו קושי' הנ"ל מצד הסברא דמי גריעי חשיבות דשור הגדול מחשיבות דחהר"ל וי"ל דהם ס"ל דטעם של חהר"ל לא בטל אינו משום דהוי דבר שבמנין ע"י חשיבות זה רק ס"ל דזהו גופיה עיקר טעמו דלא בטל משום דדבר שמכבדין בו לא בטל וס"ל דמחוסר תיקון בטל דכיון דזהו עיקר הטעם דלא בטל מש"ה בעינן שיהיה בו עתה זה המעלה וכמש"כ בסמוך וא"כ הרי אין להקשות כלל מחהר"ל לשור הגדול היכא דאינו ראוי לכבד, גם י"ל דס"ל כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י יעו"ש שכתבו שם דשור ודאי דחשוב יותר מאת שדרכו והא דפריך בזבחים אלא למ"ד את שדרכו פריך מחטאת ומכבשים קטנים דלא הוי את שדרכו ורק דאפילו חתיכה מכבש קטן ראוי לפני אורח אי לאו דמחוסר תיקון והוכיחו מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל ולקמן מבואר עוד תי' על הא דלדידהו לא קשה קושיי' התו' יעו"ש

[יב] והנה חתיכה שנאסרה כדי קליפה כ' הש"ך דאם הוא חהר"ל לא בטלה והנה היכא שנאסר רק מצד א' אלא שלא ידענו איזה צד ממנה הנאסר וא"כ יש רובא באותה חתיכה עצמה יש לעיין בזה דאם נאמר דטעם דחהר"ל לא בטלה משום דעי"ז הוא דבר שבמנין לכאורה נראה דזה לא שייך רק בחתיכות מפורדים, אבל בחתיכה שמקצתו אסורה והשאר מותר הא לא שייך דבר שבמנין כיון דהוא חתיכה אחת עם המבטל, ועיי' ברש"י בביצה שכ' דמש"ה דרסה בעגול ואינו יודע אם בצפונה לא מקרי דבר שבמנין משום שנדרס ונדבק מכל צד עם ההיתר לא מקרי דשב"מ יעויין בזבחים (דף ע') ורק להפוסקים דחהר"ל לא בטל מצד כיבוד ולא מצד מנין צ"ע, ועיין בר"ש פ"ג דערלה משנה ג' שכ' דאם ארג צפרתא בשער נזיר בבגד ויש עוד צפרתא אחרים דלא בטל לר"מ דאת שדרכו למנות לא בטל והרי שם הא ג"כ מחובר הכל בבגד א' רק י"ל דמונין כמה ציפורים בבגד, וצ"ע סימן לה יחקור הא דבריה וחהר"ל לא בטלה אם הוא רק בנתערב במינו או גם שלא במינו וגם יבואר דין דבר שבמנין אם הוא רק במינו או אפי' שלא במינו, וגם יבואר עוד כלל חדש בהא דדשב"מ

הרמ"א כתב בסימן ק"א סעי' ו' חתיכה הראוי' להתכבד ובריה אינם בטלים בין נתערבו במינם או שלא במינם. פי' דבא להוציא מדעת בעל או"ה הובא בדרכי משה שם שכתב דחהר"ל ובריה רק אם נתערבו במינם לא בטלי אבל שלא במינם בטל והד"מ שם חלק ע"ז. והביא