בית הלוי חלק ב קז

להם כלל דהזבחים יהי' חהר"ל רק נתכוונו למש"כ דהרי אברים באברים לא בטלי והטעם משום דחשיבי וכמו דחהר"ל חשיבא ע"ז תירצו דזהו רק בשחוט ולא בחי'. ומדוקדק לשונם שכתבו ואפי' יחשב כשהוא שחוט כחהר"ל כשהוא חי גרע דקדקו וכתבו כחהר"ל בכף הדמיון פי' דאפי' אם נאמר דאחר שחיטת הקרבן שוב לא בטל וכמו חהר"ל וכדמוכח מהך דאיברים מ"מ כשהוא חי גרע [ואם נאמר כן שוב אין לנו הכרח בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ת וי"ל דס"ל כסברא זו ושוב מצינן לפרש דקושי' הגמ' הוא דיתכשרו לקרבן ע"י ביטול] ור"ת והעומדים בשיטתו ס"ל דגם בקרבנות חיים לא שייך סברא דביטול ומפרשים דהקושי' הוא דיתכשרו להדיוט ומשו"ה הוכיחו סברתם שפיר, אמנם קושי' הראשונה קשה טובא דהתוס' בזבחים שתירצו דהקושי' קאי על עוף ובע"כ מפרשים דהקושי' הוא שיהיו כשרים לקרבן ע"י הביטול וא"כ מאי הקשו ע"ז התוס' מחהר"ל והרי קרבן עולה וכל קדשי קדשים לא מקרי כלל חהר"ל וצ"ע

[ח] עוד יש לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו מצי ס"ל דקודם שחיטה גם בקרבנות שייך ביטול ומ"מ הוכיחו שפיר, דהנה במס' פסחים (דף מ"ז) איתא ממאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי דאם נתערב ערלה בפחות ממאתים אסור להדיוט וממילא פסול לנסכים שיש על התערובת איסורא להדיוט ואין בההיתר כדי לבטל האיסור שיהי' שרי באכילה להדיוט ממילא אסור להקריב לגבוה דלא מקרי ממשקה ישראל וא"כ הרי בזבחים (דף ע"ח) קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת כו' וש"מ איסורין מבטלין זה את זה ומסיק שם (בדף ע"ט) ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כשם שמצות אינן מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין זה את זה, וא"כ לר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה הרי אם נתערב שור הנסקל או חטאת המתות בהרבה קרבנות כשרים הרי לגבי אכילת הדיוט לא נתבטל מן התערובת גם הך איסורא דשור הנסקל כיון דלאכילה להדיוט כל הבהמות אסורים לאוכלן כעת כשהם חיים כל זמן שלא נשחטו ולא נזרק דמם על המזבח ואם הדיוט יאכלם לכולם הא יתחייב מלקות גם משום לאו דשור הנסקל אליבא דר' אלעזר, וס"ל לר"ת והעומדים בשיטתו דשוב ממילא אינם ראוים להקרבה דהרי הוא כערלה שנתערב בפחות ממאתים דכל זמן שלא נתבטל מן התערובת איסורא דשור הנסקל ומלבד איסורא דהקדש יש עליה עוד איסור אחר לא מקרי ממשקה ישראל וא"כ לר"א לא קשה כלל קושי' הגמ' דפריך וליבטיל ברובא לעניין להכשירם להקרבה וצריך לומר דקושי' הגמר' הוא רק לר"ל דס"ל איסורין מבטלין זה את זה, ובזה הי' מקום לישב דעת הטור ושו"ע ביו"ד סימן צ"ח שפסקו דאיסורין מבטלין זה את זה וכבר חתרו המחברים ליתן טעם לדבריהם דלמה הכריעו להקל בזה דהרי הוא פלוגת' דר"ל ור"א וגם הרמב"ם פסק בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין דאין מבטלין ועיין בכו"פ בסימן צ"ח בסופו מה שכתב בשם שו"ת שערי אפרים בזה יע"ש, ולפי זה הא ניחא שפיר דהך סוגי' דסתמא דגמרא דפריך ולבטיל ברובא ומשני ר"פ דתנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני דבע"ח חשיבי ולא בטלי ולפי מה שכתבנו לא אזלי כל הך סוגי' רק אליבא דר"ל ומש"ה פסקו כוותי' דר"ל, אמנם א"כ קשה דהרי הגמר' בתר דפריך ולבטל ברובא קאמר וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר דתניא מי שהיה לו חבילי תלתן כו' ואיתמר עלה ר' יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ר"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו הניחא לר"ל אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר ומאי פריך דלמא ס"ל לר' יוחנן כר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה ולדידי' הא קושי' מעיקרא ליתא, ואין לומר דהרי ר"א קאמר כשם שמצות אין מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין הרי דעיקר טעמו של ר"א הוא משום דיליף לה ממצות אבל אם היה ס"ל דמצות מבטלין גם באיסורא הי' מודה דמבטלין ור' יוחנן הא קאמר בפסחים (דף קט"ו) זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על הלל דאמר מצות אין מבטלין ומשמע דס"ל לר' יוחנן להלכה דלא כהלל ומצות מבטלין וה"ה דלדידי' איסורין מבטלין ומש"ה פריך הגמר' לר' יוחנן לשיטתו, זה אינו מספיק חדא דהרי במס' ב"ב (דף ק"ה) מבואר דהיכא דאמר חלוקין עליו חבריו על פלוני שפיר י"ל דס"ל כוותי' ורק היכא דקאמר זו דברי פלוני אבל חכמים אומרים משמע דלא ס"ל כוותי' ע"ש ברשב"ם בד"ה ומתמה גמר' זו ולא ס"ל מדקאמר זו דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כדאמר רב לעיל אלמא לא ס"ל כבן ננס, ועוד דהרי בפסחים (דף קט"ו) קאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל דתני' יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהי' הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מתקיף לה רב אשי א"ה מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהיה הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ופרש"י שם דרב אשי מודה לר' יוחנן דחלוקים חבריו על הלל ורק לא מהך ברייתא שמעינן לה דאדרבה הך ברייתא אתי' רק כהלל דס"ל דאין מבטלין זא"ז ושרי לאוכלן ביחד והתוס' שם כתבו דלרב אשי אתי' הברייתא כרבנן והא דקאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו היינו בהא דהלל ס"ל דצריך לאוכלן דוקא בכריכה ורבנן ס"ל דיכול לאוכלן כמו שירצה וע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שכתבו לתרץ לפי פירושם דגם לרבנן שרי לאוכלם בכריכה, מ"מ מוכח שפיר בעלמא דרבנן דהלל ס"ל מצות מבטלין זה את זה, אבל הרמב"ן במלחמות כתב ג"כ כפי' התוס' דלהמסקנא של רב אשי דגם לרבנן מותר בכריכה גם רבנן ס"ל מצות אין מבטלין זה את זה והא דאמרינן בזבחים (דף ע"ח) מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הלל לא משום דאיכא דפליגי בזה על הלל רק דלהלל שמעינן לי' בהדיא דאמר כן ואין הכי נמי דגם רבנן מודים ליה בזה יע"ש, הן אמת דלכאורה קשה לי טובא על דברי' דהרי במס' מנחות (דף כ"ב) דפליגא ר' יהודה ורבנן בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר דילפי רבנן מניה דעולים אין מבטלין זה את זה ור' יהודה יליף מני' דמין במינו לא בטיל וא"כ לכאורה למה אמרינן בזבחים מאן שמעת ליה דאמר מצות אינן מבטלין זא"ז הלל והרי איכא גם רבנן דר' יהודה דאמרי דעולים אין מבטלין זא"ז ומוכרח בע"כ לומר דעולים עדיף טפי ממצות משום דהם כמצוה אחת דשניהם עולים על המזבח ואין מזה ראי' דסוברים כן גם בשארי מצות דלא יהיו מבטלים זה את זה וא"כ דעולים עדיף משארי מצות הא מוכרח דר' יהודה דס"ל דגם עולים מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו דכ"ש דס"ל כן בשארי מצות דמבטלין זה את זה א"כ הרי מצינו לתנא דיסבור דמצות מבטלין ולמה כתב הרמב"ן דלפי מסקנת רב אשי ליכא מאן דחולק על הלל בהאי דינא וצ"ע, ועכ"פ להרמב"ן הרי ודאי דקשה מאי פריך הגמר' אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר נימא דס"ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה דאפילו אם נאמר כמו שכתבנו דר' יהודה בודאי ס"ל דמצות מבטלין זא"ז מ"מ הא ר' יוחנן בודאי לא ס"ל בהא כר' יהודה דר' יוחנן הא קאמר להדי' במס' ע"ז דמין במינו בטל שפיר, ועוד יותר קשה דהרי הרמב"ם פסק בפרק ל"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכתב הכסף משנה טעם לדברי' משום דבירושלמי במס' חלה פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל ופסק כר' יוחנן הרי דס"ל לר"י להדי' דאיסורין