בית הלוי חלק ב קו

אם הוא דאורייתא וצ"ע] ועיין במס' זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה נתערבו וע"ש היטב שכ' דהא דקאר"פ תנא דליטרא קציעות הוא רק כר' יהודה ולר' יהושע

[ה] והנראה דמכח קושיא זו יצא ליה להרמב"ם דהך משנה דאיברים באיברים אינו תלוי כלל בהך פלוגתא וכ"ע מודים בו דלא בטלו ברובא דעל איברים הנקרבים לגבי מזבח לא אמרינן בהו הך כללא דיבש ביבש בטל ברוב לענין שיכשרו להקריבן. והסברא לזה י"ל דכל איברים הנקרבין רשיבי טובא והם כמו הששה דברים כרימוני בדן ואינך דלכ"ע לא בטילי דכיון דכל הכהנים שבאותו בית אב היו רוצים לזכות במצות הקרבתן ולא היו מניחין לאחד מהן להקריב שני איברים ואפי' בקרבן יחיד דע"פ דין רשאי גם כהן אחד להקריבו כולו וכדאיתא במס' יומא דף נ"ו מ"מ אפשר דהכהנים היו מקפידין ולא היו מניחין לאחד להקריבן והיו מחלקין ביניהם הקרבתן חשיבי שפיר כרימוני בדן, או נאמר דדבר העולה על מזבח מצד עצמו חשיבא ולא בטל, וכמו דחזינן דחהר"ל לא בטל ואע"ג דקודם שנתערב לא הי' ראוי להתכבד כגון חתיכה של איסורי הנאה ורק דאם יתבטל יהי' ראוי להעלות על שלחנו של אורח הגון שוב אינו בטל כ"ש מה שיהי' ראוי אחר ביטולו לעלות על שולחנו של מקום ב"ה דאינו בטל וכבר נזכרה סברא זו בכו"פ סימן ק"א ס"ק א' וכן הבין החות דעת שם יעו"ש ואפילו לר' יהודה דס"ל במס' מנחות (דף כ"ב) דעולין מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו מ"מ י"ל דזהו רק בתערובת של לח בלח וכגון דם שנתערב בדם או קמח בקמח דלא שייך סברא דחשוב אבל בתערובת של יבש ביבש הרי שפיר י"ל דרבנן תיקנו בהם דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן בכל דבר חשוב דלא בטל ומש"ה גם לר"א לא שרי רק באם קרב ראש א' מהן ורק שנים דאז שרי מכח ספק ספיקא וכמש"כ הרא"ש ורבנן ס"ל דגם בכה"ג אסור להקריבן והא דחתיכת חטאת טמאה במאה טהורות דעולה ביבמות (דף פ"א) הרי שם איירי באיברים הנאכלים לכהן ולא באיברים הנקרבים, ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאיברים באיברים יצא לבית השרפה אע"ג דקיי"ל דלא כתנא דליטרא קציעות והוא מוכרח בדעת הרמב"ם, והא דפריך בריש פירקין על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ונבטלו ברובא ומשמע דגם בהמה בתוך קרבנות בטלי נפרש להרמב"ם באופן אחר דלא דהגמרא פריך דיבטל ויהיו ראוים להקרבה רק דהגמרא פריך דבמשנה תני אפילו אחת בריבוא ימותו כולם וקאמר שם בגמרא דאע"ג דכבר תנן במס' תמורה דכל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן מ"מ איצטריך הך משנה לאשמעינן דימותו ולא אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויפדו וקמ"ל המשנה דגם אחר פדי' יהיו אסורים להדיוט לאוכלם משום התערובת של החטאת ושור הנסקל דאסורים בהנאה ותיכף אחר זה פריך הגמרא ונבטלו ברובא פי' דמקשה דבאמת אמאי אסורים להדיוט גם אחר פדיה דהאיסור דלהדיוט יבטל ברוב ואמאי תני ימותו נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו וכמו דתני בסיפא דהך משנה נתערב בשור שנעבדה בו עבירה ירעו עד שיסתאבו משום דאחר הפדי' מותרים באכילה ועל זה הוא דמשני ר"פ דאתי' כתנא דליטרא קציעות או משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי אבל באיברים באיברים דלא שייך הביטול רק לענין הקרבה לא שייך ביטול כלל והגם כי הוא ביאור חדש בסוגית הגמ' מ"מ לכאורה הוא נכון ומוכרח לאומרו בדעת הרמב"ם. וגם הא דכתב הרמב"ם דנתערב בהן שור הנסקל ימותו לפי דבע"ח לא בטלו לא הוצרך לטעם זה דבע"ח רק על הא דאמר דימותו ואסורים גם להדיוט אפי' אחר פדי' כן נראה נכון בדעת הרמב"ם

[ו] וא"כ הא נוכל לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם וכיון דקושי' הגמ' הוא דאחר שיהיו נפדים יתבטל ויהיו מותרים להדיוט הרי שפיר הקשו דמאי פריך והרי חתיכה הר"ל לא בטלה דאחר הפדי' הרי יהיו מותרים לאכילה והוי שפיר חהר"ל והוכיחו שפיר מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. והוא תי' נכון בדעתם ובזה מיושב לנו עוד מה דהוכיחו סברתם מקושי' הגמ' ולא חששו כלל למה שתי' התוס' דקושי' הגמ' הוא מחטאת העוף. ולפום ריהטא הי' נראה טעמם דס"ל לדוחק לומר כן כיון דבמשנה תני כל הזבחים ועוף לא הוי בכלל זבח וכדאיתא בכמה דוכתי ועיין במס' זבחים (דף ס"ט) ובחגיגה (דף ח') ובגיטין (דף כ"ח) בתוס' ד"ה והא. אבל לפמש"כ ניחא בלא"ה כיון דהם מפרשים כל קושי' הגמ' דיבטל ויהי' מותר לאכילה ע"י פדיה הרי אי אפשר לפרשו כלל על עוף דהא מפורש במס' מנחות (דף ק') במשנה דמנחות ועופות אין להם פדיון כלל ובע"כ קאי קושי' הגמ' רק על בהמה ומש"ה הוכיחו שפיר דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. וכל זה הוא. רק לישב דעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו אבל על התוס' דזבחים נשארה הקושי' במקומה דכיון דתירצו דפריך מחטאת העוף ובע"כ הם מפרשים דהגמ' פריך וליבטל ברובא ויהיו ראוים להקרבה ע"י ביטול וחולקים על סברת הרמב"ם וא"כ הא קשה מאי הקשו התוס' מחהר"ל והרי קדשי קדשים ובפרט קרבן עולה וחטאת הנשרפין לא שייך בהו כלל סברא דחהר"ל וכמו שכתבו התוס' שם בעצמו. שוב ראיתי ביש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"ג שכתב דהרמב"ם בתשובה כתב כר"ת ונהניתי דלדברינו הוא מוכרח דהרי מדפריך בגמ' דיבטל ברובא הרי מוכח או כר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל או כמש"כ התוס' דהקושי' הוא על עוף או משום דקדשי קדשים אינו חהר"ל ולהרמב"ם לשיטתו דפסק כסתם משנה של איברים באברים בע"כ קאי קושי' הגמ' דיהי' שרי להדיוט הא מוכרח כר"ת ומש"ה גם הרמב"ם פוסק כן

[ז] והנה מדברינו אלה יצא לנו דמדברי התוס' דזבחים שתי' דקושי' הגמ' קאי על עוף דס"ל בע"כ דגם לענין הקרבתן שייך ביטול הרי מוכרחין אנו לומר דהך משנה דאיברים באיברים אתי' רק כתנא דליטרא קציעות וכמש"כ התוס' ביומא וכבר נתבאר לעיל מה דקשה טובא על זה. והנה קושי' זו האחרונה יש לישבה ונאמר דגם התוס' בזבחים ס"ל כהרמב"ם דבאיברים הנקרבים לא שייך ביטול כלל דחשיבי כרימוני בדן, רק נאמר דהם ס"ל דזהו רק באיברים דכבר הם שחוטים ושם קרבן עליהם ועומדים לשולחן גבוה אבל קרבנות חיים אע"ג דכבר הוקדשו מ"מ שפיר שייך בהו ביטול ונכשרין ע"י ביטול גם להקרבה. והנרא' עוד לומר דזהו דעת התוס' במס' יבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י שכתבו שם דכל הדברים שחשבם במשנה במס' ע"ז (דף ע"ד) דאינם בטלים הם חשובים יותר מאת שדרכו למנות ושוב הקשו על זה דהרי במשנה בע"ז חשיב גם שור הנסקל ובמס' זבחים הא מוכח דשור הנסקל לא חשוב גם את שדרכו דפריך על שור הנסקל וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר ואומר ר"י דמחטאות המתות שהם כבשים קטנים פריך בזבחים דלא חשוב דבר שבמנין לפי שרגילין למכור כל העדר יחד אפילו יחשב כשהוא שחוטה כחהר"ל כשהוא חי גריעי טפי אבל שור הנסקל שהוא גדול חשוב הוא אפילו אליבא דרבנן עכ"ד התוס'. ולפום ריהטא נראה דעת הר"י דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל וזהו שהוקשה לו על סוגיא דזבחים אמאי לא משני דהוא חהר"ל ותי' על זה דבשאינו שחוט לא מקרי חהר"ל. והנה גם על תוס' דיבמות הא קשה דמאי הוקשה לו והרי שם בדיבור שאחר זה כתבו דחטאת לא מקרי חהר"ל דכהנים אינם מחזיקין טובה זה לזה. ועוד יותר קשה לי טובא דהרי עכ"פ כתב כאן הר"י בעל התוס' דבחי' לא שייך סברה דחהר"ל ואי לאו סברא דבע"ח חשיבי הי' בטל והרא"ש בחולין פרק גיד הנשה אות ל"ו הוכיח מדברי ר"י דס"ל דלא כסברת ר"ת וגם בבהמה חי' קודם שחיטה שייך ג"כ סברא דחהר"ל יעו"ש וא"כ דברי ר"י סותרים זה את זה. וע"כ נראה דהתוס' ביבמות לא נתקשה