בית הלוי חלק ב קב

ובסימנים כשרים עד שיאדימו הם עצמם ואם נתמסמס כנגד הסימנים אסורה מכ"ש דצוה"ג, ובצוה"ג לא מטרפה רק בנתמסמס הבשר כנגדו אבל בהאדימה לא נאסרה אפילו האדימו הם עצמן כל שלא הגיעו למסמוס כשירה וכל זה נראה ברור בדעת הטור ומדוקדק בלשונו הדק היטב, ודעת הרמב"ם והרשב"א חזינן להדיא דבין בהאדים ובין בנתמסמס הבשר כנגד צוה"ג כשירה ובסימנים אם נתמסמס הבשר כנגדן נראה ג"כ מלשון הרמב"ם דכשירה ועכ"פ בהאדים הבשר כנגד צוה"ג הרי חזינן להדיא דעת רש"י והרמב"ם ורשב"א וסמ"ג ור"י דשרי ודעת השו"ע נראה לגמרי כהרמב"ם דהרי העתיק כל לשונו של הרמב"ם והרי הוא בעצמו כ' בכסף משנה דלשון הרמב"ם משמע דלא כהטור ובודאי נראה דעתו להתיר מיהא בהאדים נגד צוה"ג ורק בנתמסמס כנגדן חולק הטור על הרמב"ם ורשב"א ואוסר, ולפי"ז נראה בדרוסה בצוה"ג דיש מקום להכשירו ע"י בדיקה גם להטור דאע"ג דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ בבדיקה אם נתמסמס או לא גם אנן בקיאינן לבד היכא שנשתנה מרא' הבשר דכתב הרמ"א בסימן מ"ח סעיף ה' דשוב אין אנו בקיאין דלמא הגיע לבשר שרופא גורדן וכ"כ הרמ"א בסי' נ' אבל כל שרואין שלא נשתנה מראהו כלל הרי רואין שלא נתמסמס בודאי וגם אם נשתנה מראית בשר הרי כבר נחלקו בו האחרונים דהתב"ש כתב דכל שינוי מראה חוששין דלמא הגיע לרופא גורדן והנו"ב מה"ק חלק יו"ד סי' י"ג חלק ע"ז וכתב דשינוי מראה לחוד בלא קצת ליקוי גם הרמ"א מודה דלא חיישינן לרופא גורדן ובכה"ג דהרמב"ם והרשב"א כתבו להדיא דגם אם נתמסמס הבשר כנגדן כשירה ורק הטור לחודא אוסר נראה בודאי דיכול לסמוך בזה על הנו"ב ואם רואין שהבשר אין בו שום ליקוי אפי' נשתנה מראיתו דאין לחוש בו לנתמסמס כן היה נראה לכאורה, אמנם כיון דהב"י והפרישה והב"ח והש"ך והפ"ח כולם תפסו בפשיטות דהטור אוסר גם בהאדים כנגד צוה"ג ומדמים צוה"ג לגמרי לכנגד החלל בכל הפרטים להטור ודאי דאין מקום להתיר מה שאסרו הם בפירוש הגם כי לא עמדנו על סוף דעתם בזה, שוב מצאתי בתשב"ץ חלק ב' סימן קמ"ט ומשמעות דבריו הוא ג"כ כהב"י דאוסר גם בצוה"ג וצ"ע אמנם אם יש עוד איזה צד להקל וכגון בדריסת הזאב בגסה כנ"ד דבלא"ה הרבה פוסקים מכשירים או אם נתערבה באחרים דדעת ר"ת להתיר אפי' ודאי דרוסה שנתערבה ובספק דרוסה שנתערבו הרי הסכימו גם התוספות לזה וכמבואר בתוס' ר"פ כל הזבחים והגם דלא קיי"ל כן מ"מ אם בודאי לא נדרסה רק בצוה"ג ואין הספק אלא שמא נדרסה רק בצוה"ג ודאי דהמורה להתיר ע"י בדיקה דלא מהדרינן עובדא וכמו שנתבאר וכן אפשר דיש מקום להתיר לשהותו יב"ח כיון דבלא"ה דעת השו"ע דבאחד או שנים שרי לשהותו ולא חיישינן לתקלה וא"כ הכא דאם נתמסמס או לא הרי נוכל לבודקו מבחוץ גם מחיים ורק אם האדים הבשר כנגדו א"א לבדוק מחיים

הנה בכל מקום שצריך להשהותה י"ב חודש כתב הב"י בשו"ע בסימן נ"ז דאם רבים הם הנדרסים אסור להשהותו יב"ח דחיישינן לתקלה והרמ"א כ' דיש מחמירין דכל שצריך שהוי יב"ח חיישינן לתקלה ואפילו אינו אלא אחד ואין למוכרו חי לעכו"ם אלא ימיתנו קודם וכן המנהג במדינות, והנה ראיתי באו"ה כלל כ"ו הובא בכנה"ג וז"ל כל דבר שאינו ידוע אסור לשהותו יב"ח לראות אם כשר דלמא אתיא לידי תקלה והיינו בין בעוף בין בבהמה אם הספק לבדו ולא נתערב ואין כאן הפ"מ הרי דאם נתערב או בהפ"מ גם האו"ה מתיר והרמ"א לא הזכיר זה דבהפ"מ יש להקל וצ"ע, ולכאורה נראה דבהפ"מ המורה להקל לשהותו יב"ח וכדעת הב"י דביחיד שרי לא מהדרינן עובדא ובפרט בדרוסה בצוה"ג ודאי דיש להקל, אמנם השואל הוסיף אם רשאי גם לחלוב הבהמות ולקבץ הגבינות ולהשהותם יב"ח ודבר זה נראה דבספק טרפה גמורה אסורה ע"פ דין דהרי ברבים הנדרסים כ"ע מודים דאסור להשהות ומה בין הרבה בהמות להרבה גבינות מבהמה אחת ובסברא זו לא נצטרך לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' דבדף נ"ג גבי שרקפ' ספק דרוסות דפריך ולשהינהו יב"ח ומשני אתיא לידי תקלה וכתב רש"י איידי דהם טובי לא מצי לאזדהורי בהו והתוס' בד"ה אתיא כתבו וז"ל והא דאמרינן גבי ביצי ספק טרפה שיחלא קמא משהינן להו אי הדר טענה שרי ולא חיישינן לתקלה וי"ל דתקלה עצמה תנאי היא ועוד דשם אם סופה לטעון ממהרת לטעון והרי לכאורה לפמ"ש רש"י לחלק בין רבים הנדרסים ליחיד לא הקשו התוספו' כלל וצ"ל דהתוס' חולקים בזה וס"ל כהמרדכי דגם ביחיד חיישינן לתקלה ובודאי הוא דחוק טובא דהתוס' לא יזכירו בדבריהם דברי רש"י על מקומו שחולק על סברתם ולפי דברינו ניחא דהבצים הנולדים בכל יום חשיבי כמרובים ומש"ה הקשו התוס' שפיר, שוב מצאתי ביש"ש פרק אלו טריפות סי' צ"ח וז"ל אמר אמימר הני ביעי דספק טרפה משהינן ליה אי הדר טענה שרי והא דלא חיישינן לתקלה אע"פ שהם מרובים כתבו התוס' לעיל משום דאם סופה לטעון ממהרת לטעון ולא דמי לשרקפא דספק דרוסות דצריך להשהותן יב"ח הרי דכ' להדיא כן דקושי' התוספו' הם משום דחשיבא מרובין, ויצא לנו קולא גדולה מדברינו דבעוף הראוי להטיל בצים דשרי להשהותן עד שיטענו משום סברת התוס' דממהרת לטעון דגם במרובים שרי ועיי' בפרמ"ג סי' נ"ז ס"ק מ"ז שכתב בשם המ"י דמלשון השו"ע משמע דלזמן מועט גם במרובים שרי ובודאי דלשון השו"ע משמע כן ומדברי התוספות הנ"ל הא מוכרח כן ועובדא בשרקפא דחשו לתקלה לא היו ראוים לילד דקטנים היו או זכרים היו: סימן לג ביאור סוגי' בחולין דף נ"ו

במס' חולין (דף נ"ו) רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשירה. פרש"י מכניס ידו לתוך פיו ודוחק להמוח למעלה אם מבצבץ דרך הנקב טרפה שמא ניקב הקרום, ובאלפס איתא וז"ל פי' שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב. דמפרש דדוחק אצבעו מבחוץ למעלה על המוח סמוך בצד הנקב, ולפירושו צ"ל דתחילה נוטל מן העצם ומסירו סביב הנקב ונשאר שם המוח מגולה ודוחק שם באצבעו דבלא זה בודאי דלא יבצבץ דהעצם מגין על המוח שלא יהי' נדחק כלל מן האצבע, ועוד דהרי בגמרא אמרו מכניס ידו לפנים ובע"כ צריך לפרש להאלפס דהאי לפנים היינו בתוך הנקב שעשה שנוטל מן העצם מסביב ומרחיבו עד שיוכל להכניס אצבעו לתוכו ולפירש"י א"צ ליטול מן העצם כלל רק בודקו כמו שהוא מתוך פיו. וכן מבואר בפרש"י בהא דאמר זעירא אין בדיקה לחולדה ומפרש לה רב אושעי' מפני ששיני' דקות ועקומות וכ' רש"י וז"ל ונוקב באלכסון וכשהמוח נדחף למעלה העצם סותמו דנקב העצם אינו כנגד נקב הקרום הרי דמפרש דהעצם נשאר כמו שהוא ולא היה מסירו כלל ולפי"ז מוכרח דאם היה מסירו ממנו בתחילה העצם גם להס"ד דזעירא יש לו בדיקה והא דנקב של שני הקרומים אינו זה כנגד זה לא איכפת לן דתתאה אגב רוככי' פקע וא"כ יבצבץ במקום שניקב העליון ולא קאמר דאין לו בדיקה רק כמו שהוא והא דחזר בו זעירא אח"כ ואמר דיש לו בדיקה ביד אע"ג דלא יחלוק על החוש דשיני' עקומות צ"ל דס"ל דמ"מ יבצבץ ע"י הנקב שבאלכסון, רק צ"ע דלמה הוצרך רש"י לדחוק בזה דהרי אמר בגמרא