בית הלוי חלק א צט

[ה] ואין להקשות דא"כ מאי פריך הגמר' בתחילה למה לי הג"ש דנילף גם אכילה מק"ו והרי אין עומה"ד וא"כ הא איצטריך הג"ש כי היכי דלהוי לוקה על אכילת בב"ח והניחא לדעת הסוברים דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי דילפינן במה הצד שפיר עומה"ד פריך הגמר' שפיר דהכא הוי חדא מתרתי מערלה וחמץ וכלאי הכרם אבל להני פוסקים דס"ל דגם כה"ג אין עומה"ד ומכללם הא ס"ל כן התוס' דפסחים הנ"ל קשה מאי פריך וכבר עמד על קושי' זו בספר גינת וורדים ע"ש ועוד קשה לי יותר דמאי פריך דהרי אם היינו למדין איסור אכילה בק"ו וא"כ לא היה לוקה על אכילת בב"ח ושוב הא לא הי' יכול ללמוד איסור הנאה בב"ח מהק"ו דהרי יש לדחות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן לוקה על אכילתן תאמר בב"ח שאינו לוקה על אכילתו דאין עומה"ד והרי דכוותי' פריך שם מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו ומשני כה"כ יוכיחו וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמד מהך ק"ו מחמץ ויהי' חייב אוכל בב"ח כרת דאין עומה"ד וא"כ הא גם אם אסור אכילה לא הוי רק מק"ו הא שוב לא היינו יכולין ללמוד איסור הנאה בק"ו דנאמר מה לכולהו שכן לוקה על אכילתן וא"כ הא לכאורה מוכרח ע"כ לומר לדעת הפוסקים דס"ל דגם כשהק"ו הוי חדא מתרתי גם כן אין עומה"ד דהם מפרשים דקושי' הגמר' הוי רק משום הך דרשה דכל שתיעבתי והם ס"ל כסברת המ"מ שהבאנו לעיל דכל היכא דידעינן האיסור שוב נלמד העונש בק"ו ומש"ה פריך דגם אכילה נלמוד מק"ו ויהי' לוקה עליו ושוב נוכל ללמוד גם הנאה מק"ו ואדרבה הא מוכרח מקושי' הגמרא דכ"ע ס"ל הך דרשה דאם נאמר דיש מהתנאים החולקים על הך דרשה מאי פריך הגמר' לאיסי דלמא גם הוא לא ס"ל אמנם זה אינו דהא כבר כתבנו דהתירוץ של הגמר' דמשני דהמ"ל חורש בשו"ח יוכיח ע"כ לא אתי' רק כמ"ד דלא ס"ל הך דרשה גבי בב"ח וא"כ הא אי אפשר לפרש כן קושי' הגמר' דא"כ לפי מה דמתרץ ומוכח דלא ס"ל הך דרשה הא לא קשה כלל ולא צריך להתירוץ דחורש בשו"ח יוכיח וביאור קושיית הגמר' מצאתי בכסף משנה בפרק א' מה' טומאת מת שהקשה דהרי בטומאת משא ובב"ח ילפינן עונש מן הדין ותירץ דבב"ח מכיון דאסור לבשלו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה אי נמי משמע דלא אסרה התורה לבשלו אלא שלא יבא לאוכלו עכ"ד הכ"מ והנה דבריו באו סתומים במה שכתב דבב"ח עומה"ד ולא מצאתי דבר זה בשום מקום להדי' ועכ"פ נוכל לומר תירוציו לישב קושי' הגמר' והנה תירוצו הראשון דהוי בכלל שתיעבתי הא נתבאר לעיל דאי אפשר לאומרו על קושי' הגמר' דאיסי הא חזינן דלפי התי' לא ס"ל הך דרשה וא"כ מאי הקשה בתחילה דהא אי לא ס"ל לא קשה כלל וצ"ל כתי' השני של הכ"מ דהק"ו הוי גילוי מילתא דכיון דאסור בבישול ידעינן מהק"ו דהא דאסרתו התורה בבישול הוי משום דאסור באכילה ושפיר לוקה מהק"ו ופריך הגמר' שפיר

[ו] גם נראה להוכיח עוד דהך דרשה אינו מוסכם דהא במס' ע"ג דף כ"ט אמרינן דיין נסך מנ"ל דאסור בהנאה ומשני משום דאיתקוש יין לזבח וזבח למת ומת יליף בג"ש מעגלה ערופה ובודאי קשה דלמה צריך לכל הני לימודים תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה וכדנפקא ליה לרב אשי בשר בחלב ולא מבעי לגירסת התוס' דחולין שהבאנו באות ג' דגורסין השתא לגבוה שרי דלא ידעינן מזה רק על בעלי חיים שאינם נאסרין ע"י עבירה הא ודאי דקשה דתקרובת דאינם בע"ח צריך להיות בכלל לאו זה אלא אפי' לגירסת רש"י דגורס שם השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כ"ש והך ק"ו הא שייך על כל מילי מ"מ הרי על תקרובת ע"ג ודאי נראה דלא שייך הך ק"ו דמעשה שבת דהרי איסורא של ע"ג לא קילא משבת וגם חמורה מיני' דהוי ככופר בכל התורה כולה שוב מצאתי בפלתי סי' פ"ז שהקשה קושיא זו וכתב דצ"ל דהך סוגיא לא ס"ל הך דרשה יעו"ש והנה אין לדחות ולומר דהרי בהך דכל שתיעבתי לא כתיבא רק לא תאכל ולא ידעינן מיניה איסור הנאה רק אבהו ונאמר דהסוגיא דע"ג אתיא כחזקיה דלא תאכל לא משמע לאיסור הנאה זה אינו מספיק דהא במס' ע"ג דף ל"ב אמרינן על הא דתנן בשר הנכנס לע"ג מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים וקאמר בגמרא מני ר' יהודה בן בתירא הוא דתניא ריב"ב אומר מנין לתקרובת ע"ג שמטמא באוהל שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באוהל אף תקרובת מטמא באוהל והקשו התוס' בד"ה והיוצא דמשמע דרבנן דפליגי על ריב"ב וס"ל דתקרובת אינו מטמא באהל לא ס"ל הך היקשא וא"כ לעיל דיליף דיין נסך אסור בהנאה מהך היקשא ואמאי לא קאמר שם מני ריב"ב היא ותירצו בשם הר"י דלענין איסור אכילה והנאה דאשתעי בו קרא לא פליגי רבנן על ריב"ב וס"ל ההיקש דזבח למת ולא פליגי רק לענין טומאה דלא איירי בו ההיקש דריב"ב ס"ל דלגמרי הוקש וחכמים חולקין וכן כתבו התוס' בחולין דף י"ג בד"ה תקרובת והרי בהך היקש כתיב ויאכלו זבחי מתים וא"כ הא לא כתיב רק אכילה והנאה הא לא נזכר בהפסוק ולרבנן דלא ס"ל ההיקש רק לענין מאי דכתיבא בקרא היאך יליף מני' הנאה ומוכרח דהך סוגי' דדף כ"ט אתי' כר' אבהו דבלשון אכילה נכלל גם הנאה וא"כ הא הוי מצי לומר דילפינן מקרא דכל שתיעבתי ומוכרח כתי' של הפלתי דהך סוגיא לא ס"ל כלל הך דרשה אמנם לפי מה שכתבו התו' במס' ע"ג דף ל"ב בשם ר"ת תי' אחר על הא דלא אמר לעיל הא מני ריב"ב הא שפיר נוכל לומר דהסוגיא אתיא כחזקיה

[ז] גם קשה לי דבסנהדרין דף ס"א איתא השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג ר' יוחנן אמר אסורה דמחשבין מעבודה לעבודה והוי תקרובת ר"ל אמר מותרת דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכתבו התוס' בד"ה ור"ל אמר מותרת פי' בהנאה ולא באכילה דהא הוי מומר לע"ג ואסור לאכול משחיטתו אי נמי אפי' באכילה שרי כיון דלא הוי מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר וכן כתבו התוס' במס' ע"ג דף ל"ד בד"ה ר"ל בשם רש"י ודברי רש"י המה בזבחים דף יו"ד דלר"ל מותרת גם באכילה וא"כ קשה אמאי מתירה ר"ל נהי דס"ל דלא הוי תקרובות וליכא בו איסורא דתקרובות מ"מ הרי אמרינן שם בסנהדרין עד כאן לא קשרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף א"כ הא נשחטה ע"י עבירה והא ראיה דגברא חייב קטלא על השחיטה זו וא"כ תאסר גם הבהמה משום כל שתיעבתי דאפי' אם נאמר דר"ל ס"ל כחזקיה דלא תאכל לא משמע הנאה מ"מ לכל הפחות באכילה תאסר ומוכרח לומר לשיטת רש"י ותי' הב' דתוס' דס"ל דר"ל מתיר גם באכילה דר"ל לא ס"ל הך דרשה ומש"ה נמי קאמר ר"ל בחולין דף קט"ו לימוד אחר לאסור בשר בחלב אמנם קושיא זו יש לישבה בפשיטות דהרי הך סוגיא איתא בחולין דף ל"ט וכתבו שם התוס' בד"ה ר"ל וז"ל מודה ר"ל דחייב מיתה כו' ואין לתמוה למה נהרג דלמא ממלך ולא זרק כדאמרינן בסנהדרין דף ס"א גבי מסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עבד הכא ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה דשחט ע"מ לזרוק ועוד דאפי' ודאי לא יזרוק חייב דחשיב עבודה בשחיטה זו וא"כ הרי קושייתינו הנ"ל תלוי בהני ב' תירוצים של התוס' דלתי' הראשון של התוס' הא עצם השחיטה לא חשיבא עבודה לע"ג והחיוב מיתה לא הוי על השחיטה רק על הא דאמר שיזרוק הדם לע"ג והוי כאומר שילך ויעבוד והשחיטה לא הוי רק בירור על האמירה דשוב לא מימלך וא"כ הא לא שייך כלל לומר דיהיה בו איסור משום כל שתיעבתי דהוי כמו שוחט בהמה ועובר בשעת המעשה עבירה אחרת שאינו תלוי בהשחיטה דאין מקום לאסרו בשביל זה ורק לתי' הב' של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה הוי עבודה לע"ג ואפי' אם היינו יודעין שבודאי יתחרט ולא יזרוק אח"כ ג"כ חייב ולפי זה הא שייך לומר דליתסר משום כל שתיעבתי וכמו שוחט בשבת דהיה אסור אי לאו קרא דהיא קודש וא"כ הא י"ל דלהך תירוצא של התוס' דחולין נאמר דבאמת מודה ר"ל דאסורה באכילה ואינו מתיר רק בהנאה דס"ל כחזקיה ורש"י והתוס' דסנהדרין דס"ל דר"ל מתירה גם באכילה נאמר דס"ל כתי' הראשון של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה לא הוי עבודה והחיוב מיתה הוי רק על הא דאמר שיזרוק הדם כן י"ל אמנם עיין בדברי רש"י בסנהדרין שם ד"ה ועובדיהן בסייף דמבואר כמעט להדיא כתי' הב' של התוס' דחולין דהחיוב מיתה הוי על השחיטה עצמה יעו"ש בדבריו ואפ"ה הא כתב בזבחים דלר"ל מותרת גם באכילה