בית הלוי חלק א צח

וכן אלים המסורסין לתסרו ותירצו יעו"ש והנה שוחט פסח על החמץ לכאורה תלוי בשני הגירסאות דלגירסת רש"י דילפינן ק"ו ממעשה שבת א"כ גם בזה נוכל ללמוד ק"ו ממעשה שבת דהא ג"כ לא אכל השחיטה עצמה רק הבא ממנו ודומה למעשה שבת אבל לגירסת התוס' דרק על בעלי חיים ידעינן ק"ו מלגבוה א"כ בשוחט על החמץ לכאורה הוי בכלל כל שתיעבתי וכמו שהקשו התוס' דצורם אוזן בכור ליתסר ותירוצם שכתבו על בכור לא שייך הכא יעו"ש והנה בהך דרשה דכל שתיעבתי לכאורה נראה דלאו כ"ע מודים לרב אשי בזה דהרי חזינן בחולין דף קט"ו דכמה תנאי ואמוראי חתרו ליתן טעמים אחרים לאסור בשר בחלב באכילה ורק ר"א לחודא אמר שם האי טעמא ונראה פשוט דהני תנאי לא סבירא ליה הך דרשה וכן נראה מהא דבע"ג דף ס"ו דקאמר ר' יהודה משום ר' מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הרי דדרש להך קרא באופן אחר דרב אשי דרש ליה לכל שתיעבתי פירוש, דכל דבר שנעשה בו איסור אסור באכילה ור' מאיר דרש לי' דהוי לאו הכולל לכל האיסורין שבתורה דכל שתיעבתי לך ואסרתי לך ה"ה בכל תאכל ולכאורה י"ל דהני ב' דרשות פליגי אהדדי ועיי' בחולין דף קט"ו ברש"י ד"ה לא דמשמע דהכל חדא דרשה הוי וצ"ע] ועיי' עוד בבכורות דף ל"ה בתוס' ד"ה ומי הביאו דברי הספרי פרשת ראה וז"ל ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שהוא עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה וכתבו התוס' דלדידן דס"ל דבצורם אוזן בכור ליכא רק איסורא דרבנן משום קנס ס"ל כאחרים דאמרי שם בספרי כתיב להלן לא תזבח כו' אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או ס"ל דקאי על בשר בחלב ומלשון התוס' ג"כ מוכח דהני אחרים דמוקמי לי' על פסולי המוקדשין חולקין על רב אשי דבחולין וכן משמע להדי' לשון הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין וז"ל כל קרבן שהוא פסול כו' לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין הרי להדיא דלא קאי רק על פהמ"ק. אמנם בספר החינוך פרשה ראה מצאתי במצוה תס"ט שכתב דהאחרים ס"ל ג"כ הדרשה דחולין דתרתי ש"מ יעו"ש ולא ידעתי למה דחק בזה לומר כן כיון דהרי מוכרח מהני תנאי דאמרו טעמים אחרים לאיסור בשר בחלב דע"כ לא ס"ל הך דרשה ונאמר דכן ס"ל להאחרים וצ"ע

[ד] שוב מצאתי להמזרחי פרשת משפטים שהקשה על הא דדרש ר' ישמעאל הא דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילת בשר בחלב כו' דלמה לי הני קראי תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה ותי' דהוי לאו שבכללות ולא היה לוקה עליו הרי דס"ל ג"כ דכ"ע מודים להך דרשה והא דאמרו טעמים אחרים הוא כי היכי דלהוי לוקה על בב"ח וכן ס"ל להחינוך אמנם הרי נוכל להוכיח דע"כ לאו כ"ע מודים בו דמה שתי' המזרחי דמכל שתעבתי ליכא מלקות אינו מספיק עדיין לתרץ לדעת הרמב"ם דכתב בפרק ח' מה' מאכלות אסורות דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה אם נהנה מהם ולא אכל ולקמן יובאו עוד פוסקים דס"ל כן ואפי' אליבא דר' ישמעאל דנפק לי' איסור הנאה של בשר בחלב מלא תבשל הא ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה דהרי בפרק ט' מה' מאכלות אסורות ס"ל להרמב"ם דגם על הנאת בב"ח אינו לוקה יעו"ש בלח"מ שהביא דברי הרמב"ם בספר מנין המצות שפוסק להדי' כר' ישמעאל דאיסור הנאה דבב"ח נפקא לן מלא תבשל וא"כ הא נשארה קושיות המזרחי דלמה צריך ר' ישמעאל הלא תבשל השלישי לאסרו בהנאה תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה לר' אבהו דס"ל דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי, גם הנאה בכלל כיון דגם עתה אינו לוקה על הנאתו שוב מצאתי קושי' זו בספר כו"פ סי' פ"ז ס"ק א' ונשאר בצ"ע ומוכרח לומר דר' אבהו ס"ל דר' ישמעאל לא ס"ל הך דכל שתיעבתי דזהו ודאי דוחק גדול לומר דגם ר' אבהו יודה דר' ישמעאל ס"ל כחזקי' דלא תאכל לא משמע הנאה ועוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ור"ש דהא דאמרינן שם על פלוגתא דחזקי' ור"א לימא כתנאי ודחי היינו רק לר"א דחזקי' ודאי לא מצי אתי ככ"ע יעו"ש ומוכרח דר' אבהו מצי אתי' ככ"ע ועוד דהרי בסוף סימן י"ח הוכחנו דרך פילפול והראינו פנים מסבירות דר' ישמעאל ס"ל ע"כ כר' אבהו ואין כאן מקומו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו פוסק בפ"ח מהלכו' מאכלות אסורות כר' אבהו וא"כ היאך פוסק כר' ישמעאל דלא תבשל השלישי בא לאסור הנאה דלמה לי' הך קרא כיון דס"ל דעל הנאה אינו לוקה ומוכרח דהרמב"ם, ס"ל דלא קיי"ל כהך דרשה דרב אשי וכמו דמשמע מלשונו בה' פהמו"ק שהבאנו למעלה וס"ל דלאו כ"ע מודים בו והאחרים דסיפרי חולקים ע"כ עליו ועוד דגם להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלוקה על הנאה מ"מ נראה מוכרח ג"כ מהא דבחולין דף קט"ו יליף איסי בן יהודה דבב"ח אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי כו' אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בהן עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בהן עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שלא הי' לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם נאמר כהמזרחי דכ"ע ס"ל הך דכל שתיעבתי וא"כ רק לחיוב מלקות הוא דצריך להך ג"ש א"כ תיקשה דלענין הנאה למה לי' לאיסי ללמוד בק"ו מערלה לר' אבהו תיפוק לי' מכל שתיעבתי דהרי גם עתה דיליף לה מק"ו לא הוי הלימוד רק לאיסור גרידא ולא למלקות דהרי אין עונשין מן הדין וכמו שכתבו להדי' התוס' בפסחים דף כ"ד על הא דאמר אביי שם הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן והקשו שם התוס' אמאי לא קאמר גם הכל מודים בב"ח ותירצו דשם הא ליכא מלקות דאין עומה"ד וכיון דלאיסור גרידא יליף לה איסי א"כ תיפוק לי' מכל שתיעבתי ומוכרח דלא ס"ל הך דרשה רק זה יש לדחות וי"ל דלעולם יליף לה איסי הק"ו גם לענין מלקות ואי דאין עומה"ד נאמר כסברתו של המגיד משנה בפרק שני מה' מאכלות אסורות דהא דאין עומה"ד הוי רק היכא דעיקר האיסור לא ידעינן רק מהך ק"ו אבל היכא דידעינן איסורא מפורש רק דעליו ליכא מלקות וכגון דהוי לאו הבא מכלל עשה וכדומה שפיר נוכל ללמוד העונש בק"ו וא"כ גם הכא נאמר דלר"א ידעינן שפיר דאסור בהנאה מכל שתיעבתי ורק דלא ילקה עליו דהוי לאו שבכללות ושוב יליף שפיר בק"ו מערלה דלוקה על הנאה גם י"ל דהא כתבו התוס' שם בדף קט"ז בד"ה מה דמש"ה יליף איסי איסור הנאה בק"ו אע"ג דאיכא ג"ש דקודש קודש לטרפה דשרי בהנאה משום דבהך קרא דטרפה כתיב נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסורין בהנאה והק"ו מגלה לן דהג"ש הוי לקדשים שיצאו ולא לטרפה וא"כ הוי הק"ו רק גילוי מילתא על הג"ש ובכה"ג שפיר עומה"ד אבל עכ"פ הא התוס' בפסחים לא ס"ל כן וכתבו להדי' דלאיסי ליכא מלקות בהנאה בב"ח וכן לדעת הסוברים דעל כל הנאה אינו לוקה כלל ולדידהו הוי הק"ו בע"כ רק לענין איסור גרידא ומוכרח לומר דלר' אבהו לא ס"ל לאיסי הך דרשה ועוד יותר נראה להוכיח דלכל הסברות מוכרח ע"כ דאיסי לא ס"ל כלל הדרשה דהרי הגמר' בחולין שם פריך על איסי דלמה לו הך ג"ש דקודש לאסור בב"ח באכילה תיפוק לי' גם איסור אכילה בהך ק"ו מערלה ומשני משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה ודש בו יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומ"מ מותרים באכילה ומש"ה מוכרח ללמוד איסור באכילה מג"ש והדר יליף הנאה בק"ו דליכא שוב לומר חורש בשור וחמור יוכיח די"ל מה להני שכן מותרים באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ואי נאמר כהמזרחי דאיסורא ידעינן מכל שתיעבתי וכל הלימודים לא איצטריך רק למלקות א"כ תשאר קושי' הגמר' דלמה לו הג"ש באכילה ילמוד דלוקה על אכילה בק"ו מערלה דהא ליכא למימר חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח שכן מותר לגמרי באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ומוכרח ע"כ לומר דס"ל לאיסי דאי לאו הך ג"ש והך ק"ו לא הוי ידעינן שום איסורא בב"ח ואפי' באכילה הוי ס"ד דשרי וא"כ ממ"נ לכל השיטות והסברות של הפוסקים מוכרח דאיסי לא ס"ל הך דרשה: