בית הלוי חלק א צג

יצטרכו להחזיר לו דלהפקיע זכייתם לא מהני השאלה כיון דזהו עיקר הטעם הא דבתרומה לא מהני שאלה בבא ליד כהן ואמאי ס"ל להרשב"א דבנשאל על נדרו חייבים הזוכים להחזיר לו

[ה] והנראה לומר בדעת הרשב"א דס"ל דשאני תרומה דהבעלים נתנו בעצמם לכהן והם הקנו לו אותה ומש"ה אינו יכול לשאול עלי' דאין אחר קנין כלום משא"כ באוסר הנאת פירותיו דהאחרים זוכים בהם מעצמם ולא שהבעלים הקנו אותם להזוכים ס"ל להרשב"א כיון דעיקר מה שנעשו הפקר הוי רק ע"י נדרו וממילא כשישאל על נדרו בטל ההפקר והזכי' ביחד ויכולת בידו לבטל זכייתם כיון דהוא לא הקנה להם ובמה שקדמו וזכו מעצמם לא נפקע כוחו בשביל זה דלא יהי' יכול לשאול נדרו ועיי' בש"ך חו"מ בסי' רנ"ה שכתב דבהקדש אחר שהגיע ליד הגזבר לא מהני לי' שאלה וראייתו הוא דהא אפי' תרומה לא מהני לה שאלה בהגיע ליד כהן כ"ש הקדש והקשה על זה דהא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה הא חזינן דמהני שאלה להקדש וה"ה בבא ליד הגזבר ותי' דאע"ג דבהקדש הוי האמירה כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה רק מצד האמירה אתי דיבור דשאלה ומבטל הדיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים אבל כשמסרו לגיזבר דל אמירה לא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש דהא בהדיוט כשהקנוהו במשיכה תו לא מהני לי' שאלה. וכן ס"ל להרשב"א דבנטלו אחרים שזכו מעצמם ע"י נדרו מהני לי' שאלה משא"כ בנותן התרומה לכהן לא מהני שאלה ולפי"ז הא נוכל לפרש כוונת הרשב"א בקושייתו כפי שהבין המשכנות יעקב וכדמשמע מלשון הר"ן דניחוש דלמא ישאל על התרומה ונמצאו הכהנים נהנים ממנו דכיון דהוא לא הקנם לו רק נטלו מעצמם יכול לשאול על התרומה משא"כ בכל תרומה שנותן לכהן דאפי' למ"ד דס"ל טובת הנאה אינו ממון מ"מ הא יש להבעלים זכות בהם להקנותן לכל מי שירצה וכמו שכתב הש"ך בחו"מ סי' רע"ו ס"ק ד' ובב"מ דף י' קרינן לנתינת מעשר דעת אחרת מקנה אותן הרי חזינן דלכ"ע יש לו כח להקנותן וא"כ הא הוי קנין מיד הבעלים להכהן ומש"ה לא מהני לי' שאלה

[ו] ולפי דברינו אלה הנראה לומר דבר חדש דאע"ג דאמרינן בנדרים דתרומה ביד כהן לא מהני לי' שאלה מ"מ בחלה מעיסה של מעשר שני מהני לי' שאלה אפי' אחר שנתנו לכהן להך מ"ד דס"ל דמע"ש הוי ממון גבוה דהרי בקידושין דף נ"ד מביא הגמר' הא דתנן הפודה מע"ש מוסיף חומש בין משלו ובין שניתן לו במתנה וקאמרי' מני אלימא ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה האמר מע"ש ממון גבוה אלא לאו ר' יהודה היא דאמר ממון הדיוט ומשני לעולם כר"מ הכא במאי עסקינן כגון דיהיב לי' בטבלייהו הרי חזינן להדיא דלר"מ גם בחולין של מע"ש אין להבעלים כח להקנותן כלל וכשנותן לאחר לא חל הקנין ולדידי' הא פשיטא די"ל דהחלה של מע"ש גם כשהגיע ליד כהן מהני לי' שאלה דהא כשזכו בה הכהנים לא זכו בה מכח הקנאתו של הבעלים דהא לא עדיפא מהחולין של מע"ש דאין להבעלים בהם כח להקנותן והזכי' של הכהנים בהחלה אינו מכח הבעלים רק מחמת עצמן ולהרשב"א דס"ל דבאוסר פירותיו מהני שאלה גם אחר שזכו בהם אחרים ה"ה דכאן מהני שאלה אע"ג שזכו בה הכהנים ומ"מ שפיר נסתפק ר"ל אם יוצאין בחלה של מע"ש בירושלים אליבא דר"ע ואפי' לפי מה שכתבנו למעלה דהיכא דאפשר לו להיות גם עתה היתר בכל מושבות ע"י שאלה הוי פשיטא ליה לר"ל דיוצאין בו מ"מ שפיר נסתפק ר"ל אליבא דר"ע דס"ל כרב אסי דלר"ע הוי מעשר שני ממון הדיוט ולדידיה לא מהני שאלה להחלה אחר שהגיעה ליד כהן מש"ה נסתפק כיון דעתה אין לו תקנה אי אמרינן הך הואיל ואילו לא קרא לה שם או לא ומיושב בזה הא דהביא הגמרא להך איבעי' דר"ל כאן בתר מימרא דרב אסי ולא למעלה אחר פלוגתא דר"ע וריה"ג דבלא דברי רב אסי היינו יכולין לומר דודאי יוצאין בו כיון דמהני ליה גם עתה שאלה ורק כיון דאמר רב אסי דלמ"ד דסבר דהוי ממון גבוה בלא"ה אין יוצאין במעשר שני וא"כ מוכרח דר"ע דאמר דיוצאין במעשר שני ס"ל דהוי ממון הדיוט ושוב לא מהני ליה שאלה ומבעיא ליה לר"ל אי אמרינן הואיל ולא קרא לה שם או לא

[ז] ובזה נוכל לומר דר"ל אזל בזה לשיטתו כיון דס"ל כרב אסי וכבר כתבנו לעיל בסי' כ"ה אות ו' דלרב אסי ע"כ אי אפשר לומר לר"ע דהא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר נפקא ליה מחטאת דכתיב בו אשר לו וכתבנו שם דלדידיה נפקא ליה משלמי חגיגה דכתיב בו מסת וס"ל טופלין בהמה לבהמה ועיין בחגיגה דף ח' בתוס' ד"ה חוזר שהביאו דברי הירושלמי דר"ל ס"ל טופלין בהמה לבהמה ואזיל לשיטתו כיון דס"ל כרב אסי מוכרח לסבור טופלין בהמה לבהמה וכמו שנתבאר לעיל

[ח] אמנם בעיקר הסברא שחידשנו דבחלה של מעשר שני יהיה מהני ליה שאלה אפי' אחר שהגיע ליד כהן למ"ד דהוי ממון גבוה יש לדבר עדיין דהנה בהא דאמרינן בקידושין מני אי ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה האמר מעשר שני ממון גבוה ומשמע לכאורה דלדידיה אין להבעלים כח להקנותו כלל ואחר העיון יש לדבר בזה דבב"מ דף מ' איתא איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין וקאמר שם רב פפא אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין נקנה בחליפין מידי דהוי אפירי לרב נחמן דאינו נעשה חליפין ונקנה בחליפין ופריך עלה מהא דתנן היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בתוך ביתי טעמא דאין בידו מעות הא יש בידו מעות מקני ליה במשיכה ופריק ליה דהכי עדיף דהוי ליה נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין לקני ליה מעות אגב סודר ומשני דל"ל סודר כו' ופריך איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי כו' והקשה שם השיטה מקובצת דמאי משני דל"ל סודר דאכתי למ"ד פירי עבדי חליפין יקח פרי אחד ויתננה לאחר במתנה והדר יחזור השני ויתן לו הפרי ויקנה לו המעות בחליפין ותי' בשם הרא"ש דהך משנה אתיא כר"מ דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה ומש"ה אינו נעשה חליפין ובודאי דצ"ע מאד דבריו דהרי קתני במשנה דאומר הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה ולמ"ד דהוי ממון גבוה הא לא מצי יהיב ליה במתנה כלל וכמו דמבואר בקידושין ובעל כרחך אתיא הך משנה כר' יהודה דס"ל דהוי ממון הדיוט ואם נוקים להמשנה כר"מ ע"כ צ"ל דאיירי בטבל טבול למעשר שני דמצי יהיב ליה במתנה ואפי' לר"מ וכמו דמבואר בקידושין שם והשיטה מקובצת בעצמו בב"מ שם הביא בשם תוס' משאנץ דהא דתנן דאומר הרי הם נתונים לך במתנה איירי בטיבלייהו וא"כ הא איכא שם גם פירות חולין וא"כ הדר קשה דלמ"ד פירי עבדי חליפין יקנה לו המעות ע"י הפרי של החולין וצ"ל דבאמת הא דמשני דל"ל סודר הוי רק כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין ולרב ששת דס"ל פירי עבדי חליפין באמת מוכרח דאין מטבע נקנה בחליפין ולהרא"ש דרוצה לישב תי' הגמרא גם לרב ששת ע"כ צ"ל דאיירי כשאין בגורן רק מע"ש מתוקן מכבר וא"כ הא מוכרח דס"ל דהוי ממון הדיוט מדיכול ליתנו במתנה וצע"ג והנראה בדעת הרא"ש דס"ל דרק על הא דתנן הפודה מע"ש שלו מוסיף חומש בין משלו ובין שניתן לו במתנה רק על זה פריך הגמ' בקידושין אי ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה פירוש דפריך על הא דחייבה המשנה להמקבל המתנה להוסיף חומש דחשוב שלו ממש וזה הוא דאינו אליבא דר"מ דכיון דס"ל דהוי ממון גבוה לא מצי יהיב ליה במתנה שיקנה אותם המקבל עד שיהיה שלו ויצטרך להוסיף חומש כיון דאינו קונה אותם אבל מ"מ לענין זה מהני שפיר המתנה אפי' לר"מ לענין דיצאו מרשותו של הנותן ואם הבעלים הראשונים חוזרין אח"כ ופודין אותם שוב א"צ להוסיף חומש ושפיר י"ל דהך משנה דהיה עומד בגורן אתיא כמ"ד דהוי ממון גבוה ומ"מ כשנותנן לאחר שוב א"צ להוסיף חומש דלענין זה מהני מתנתו דנעשו אינו שלו ויצאו מרשותו אע"ג דלא נכנסו לרשות המקבל והסברא בזה הוא דהרי גם לר"מ דס"ל דהוי