בית הלוי חלק א צא

דהרי בדף כ"ח איתא ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בלא תאכל חמץ ופריך שם ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש ומשני א"ל ר"י ההוא לקובעו חובה בזמן הזה ופרש"י ולאו להקיש חמץ למצה רק להקיש מצה לחמץ לחייבו בזה"ז הרי חזינן דר"ש ס"ל להדי' דבהך היקשא איתקוש גם חמץ למצה ויליף מיני' דזמן איסור חמץ מתחיל מזמן אכילת מצה ובודאי דלר"ש יש לנו להקיש גם כן חמץ למצה גם לענין המין דמאיזה טעם נחלק ביניהם דאטו זמן כתיבא בהאי קרא דהרי חזינן דממעטינן מיני' אורז ודוחן הרי דמקשינן מצה לחמץ גם לענין המין וא"כ לר"ש דס"ל דחמץ איתקוש ג"כ למצה בודאי דגם לענין זה יש להקישו וא"כ מאי הקשה ר"ה ברי' דר"י מהך דהמחהו וגמעו דהא ע"כ הך ברייתא דאינו מקיש חמץ למצה ע"כ הוי דלא כר"ש ומאי הקש' מיניה לר"ל דלמא ס"ל לר"ל כר"ש דהא כמה אמוראי ס"ל להלכה כר"ש ובפרט לפי מה דאיתא בתוס' דף ל"ה ד"ה מי פירות דר"י ור"ל מיירי הכא כו' ומשמע קצת דהיו גורסין כאן גם ר"י ור"י הא ס"ל להדי' בדף כ"ט ע"ב כר"ש וגם בלא"ה נראה לכאורה כן להתוס' שכתבו בד"ה ומי פירות אין מחמיצין דמדקאמר ר"ל דאין חייבין על חימוצו כרת מכלל דלאו איכא והוכיחו מזה דמי פירות עם מים הוי נוקשה וא"כ לפי הס"ד דבגמר' דהוי ס"ל דטעמו דר"ל הוי משום ההיקש דכיון דאינו יוצא בו ידי מצה מש"ה א"ח עליו משום חמץ הרי ג"כ נדקדק כן דמדנקט דאינו חייב על חימוצו כרת מכלל דמלאו לא ממעט לי' ואע"ג דאינו יוצא בו משום מצה מ"מ לוקה עלי' משום חמץ וא"כ הניחא אליבא דר' שמעון דמוקים להך קרא דלא תאכל עליו חמץ על תוך זמנו דהוי בכרת שפיר י"ל דההיקש לא ממעט לי' רק מעיקר חיובא דידי' דהיינו כרת ולא מלאו אבל לר' יהודה דמוקים להך קרא על לפני זמנו דאז ליכא חיוב כרת כלל והוי רק בלאו וא"כ אם אימעוט מהך היקשא ע"כ גם מלאו אימעט ומוכרח לומר דר"ל ס"ל כר"ש ואע"ג דהרמב"ן לא ס"ל דקדוקם של התוס' מ"מ הא גם בלא ראי' נוכל לומר דס"ל לר"ל כר"ש ומאי הקשה לי' ר"ה ברי' דר"י אלא ודאי דס"ל לר"ה ברי' דר"י דהך ברייתא דהמחהו וגמעו אתי' שפיר גם כר"ש ואע"ג דר"ש ע"כ מקיש גם חמץ למצה מ"מ לא איתקוש רק לענין המין או הזמן אבל באופני עשייתן לא שייך הך היקש וכמש"כ הלח"מ ומש"ה הקשה לר"ל דפוטר בנילוש ביין וא"כ לעניין דינא ה"ה בהא דמקשינן מצה לחמץ לא איכפת לן באופן עשייתן ושפיר יוצא במי פירות וכהרמב"ם ואין להקשות גם לדברינו מאי הקשה ר"ה על ר"ל והרי ר"ל דמקיש חמץ למצה ע"כ הא הוי דלא כר"י דר"י הא בע"כ לא ס"ל ההיקש דחמץ למצה דמוקים להך קרא על אחר שש ומצה הא לא הוי רק עד הלילה וא"כ מאי הקשה ר"ה ברי' דר"י הא י"ל דהך ברייתא אתי' כר"י דלא ס"ל ההיקש ואנא ס"ל כר"ש דס"ל ההיקש ולעולם לר"ש איתקש גם באופן עשייתן זה אינו דס"ל לר"ה ברי' דר"י דר"י ור"ש לא פליגי כלל בהך היקש ולכ"ע יש לנו לומר היקש דחמץ למצה וטעמו של ר' יהודה דמוקים להפסוק על אחר שש הוא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ והך עליו מיותר הוא ודרש לי' ר"י עליו על שחיטת הפסח וכן כ' רש"י להדי' בדף כ"ח ד"ה לא תאכל ומש"ה הקשה ר"ה בריה דר"י דאם נאמר דאיתקוש גם על אופן עשייתו א"כ לכ"ע הוי צ"ל פטור בהמחהו אלא ודאי דעל אופן עשייתן לא איתקש כלל אבל להרמב"ן דר"ה ברי' דר"י הוכיח מהך ברייתא דחמץ למצה לא איתקוש כלל א"כ בע"כ הוי הברייתא דלא כר' שמעון בודאי קשה מאי פריך לר"ל

[ה] אמנם גם להרמב"ן ניחא היטב דודאי דאע"ג דרש"י פי' בדף כ"ח דר"ש מוקים להך קרא על תוך זמנו משום ההיקש מ"מ יש לפרשו גם באופן אחר ונאמר דהרמב"ן אינו מפרש כפרש"י רק כך היא הצעת הסוגי' דר' יהודה נפקא לי' מיתורא דעליו דכתיב גבי חמץ דקאי על זמן שחיטת הפסח דהוא בי"ד אחר שש וא"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וה"פ דר"ש הקשה לו דהרי גם במצה כתיב עליו והך דמצה הא אי אפשר לפרשו רק על אכילת הפסח וא"כ גם עליו דחמץ קאי על זמן אכילת הפסח דהוי בלילה ולא מהיקשא דחמץ למצה דרש לה ר"ש רק מיתורא דעליו דכתיב במצה דלא איצטריך כלל דהא להדי' כתיב בערב תאכלו מצות ולא נכתב רק להורות דגם עליו דבחמץ הוי ג"כ על אכילת הפסח דהיינו בלילה והא דקאמרינן שם ור"י ההוא לקובעו חובה בזה"ז קאי נמי על יתורא דעליו דר"י דרש עליו דחמץ על זמן עשיית הפסח ועליו דמצה הוי להורות דכל זמן דאיסור חמץ נוהג מחוייב גם במצה והיינו בזמן הזה והוכחה ברורה לזה הפירוש למדתי מדברי התוס' בפסחים דף ק"כ ד"ה ר"א שהקשו על ר"א דס"ל מצה בזה"ז דרבנן וז"ל דבפרק כל שעה משמע דלכ"ע הוי דאורייתא מר משמע לי' מעליו מדכתיב ז' ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח חייב לאכול מצה ומר נפקא לי' מבערב וע"ש במהרש"א שכתב על דברי התוס' הללו דקשים להולמם ותלמיד טועה כתבם ובאמת הדברים מבוארים כמש"כ דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש הוי בהיקש רק כמש"כ דפליגי בקרא דעליו ור"י נפקא לי' חובה בזה"ז מקרא דעליו ורק ט"ס אחד נפל בדפוס במש"כ לומר דעליו של פסח הוא דחייב וזה אינו דאדרבה אם נאמר עליו של פסח הוי צ"ל פטור בזה"ז דליכא פסח ורק צריך להיות דעליו של חמץ חייב לאכול מצה כלומר דבכל זמן דנוהג איסור חמץ חייב לאכול מצה וגם בזה"ז ואין להקשות דמנ"ל לר"י לדרוש כן דלמא הך עליו דמצה קאי על פסח וכמו דדרש ר"י העליו דחמץ ונפטר ממצה בזמן הזה זה אינו דעל פטור לא הוי צריך קרא במצה דממילא היינו פוטרין בזה"ז מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וכמו דקיי"ל דמרור בזה"ז דרבנן וע"כ לא בא הכתוב רק לחייב בזה"ז ועליו דחמץ קאמר וכמש"כ וא"כ נאמר דגם הרמב"ן מפרש להסוגי' כהתוס' ושפיר ס"ל לר"ה ברי' דר"י דחמץ למצה כ"ע מודים דלא מקשינן כלל והביא ראי' מהא דהמחהו וגמאו וס"ל דכ"ע מודים בזה דגם ר"ש דיליף חמץ ממצה לא הוי מצד ההיקש רק דיתורא דעליו בא להורות על עליו דחמץ דקאי על זמן אכילת הפסח והך דרשא הא לא שייך רק לענין הזמן וכמשמעותא דלישנא דעליו דקאי על הזמן ומש"ה הקשה לר"ל שפיר

ולכאורה היה נראה עוד ראי' לזה דאם נפרש כפרש"י דטעמא דר"ש הוי משום היקשא והא דפריך ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש קאי על ההיקש ומשני ההוא לקובעו חובה בזה"ז ואמאי לא משני דלר"י איצטריך ההיקש למעט אורז ודוחן דאינו יוצא בו משום מצה ועיי' במהרש"א בדף ל"ה שעמד בזה וכתב דבאמת הוה מצי לתרץ כן ורק נשאר שם בקושי' על הא דפריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפקא לי' מבערב תאכלו מצות אכתי תיקשה לר"ש דמנ"ל למעט אורז ודוחן ועוד קשה לי דהא ודאי מודה ר"ש ג"כ דגם מצה לחמץ איתקוש בהך היקשא דהרי מחמת הך היקשא מחייבין לנשים באכילת מצה ובודאי לא יחלוק ר"ש על זה והרי בפסחים דף צ"א קאמר ר"ש דנשים בראשון רשות ופריך אהייא קאי כו' אלא אמצה ומרור לית לי' לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה הרי דגם ר"ש ס"ל כן ועוד דהרי בדף ל"ה אמרינן יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא בו ידי מצה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזיל ומשני הא מני ר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור הרי להדי' דגם ר"ש מודה דמצה איתקוש לחמץ וא"כ מאי פריך הכא ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל נימא ג"כ מהך היקשא דאין היקש למחצה ובע"כ ההכרח לומר דסברא דאין היקש למחצה לא שייך כאן כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמהך קרא משמע דבזמן דליכא פסח פטור ממצה ומרור באמת פטרינן בזה"ז ולא מצינן למילף מהך היקש לחיובא ולאפוקי ממשמעותא דהך קרא דכיון