בית הלוי חלק א צ

ממון הדיוט דא"כ הא לא יתישב הא דיליף ר"ע מחטאת חולין ביום ובידו הימנית דהרי חד מהני תלתא מוכרח להיות עיקר דרשה ואגב זה נקט לאידך דהא ביום אמרי' שם דלכ"ע כדי נסבא דהא מביום צוותו נפקא וגם הך דחולין הא יהי' מוכרח דהוי כדי דהא ליכא למעט מאשר לו דכתיב בחטאת ולידו הימנית הא ג"כ א"א ללמוד מזה דמנ"ל לר"ע דחוזר ומלמד בהיקש כיון דלדידי' ליכא ללמוד מהא דתודה כלל דאין לומר דמהך קרא דזאת התורה גופא נלמוד כן מדכתיב בהך קרא גם חטאת דלא אצטריך רק לידו הימנית ומוכח מזה גופא דחוזר ומלמד בהיקש דזה אינו דהא הך דחטאת איצטריך גם להא דילפינן במנחות שם מעיקרא דכל הקרבנות מקדשין בבלוע גם בבשר דלא יליף ממנחה יעו"ש ולדידי' מוכרח לומר דר"ע ס"ל דהוי ממון גבוה ואפ"ה קאמר להדי' דיוצאין בו משום מצה ומש"ה קאמר ר"פ מי כתיב מצתכם דע"כ לא יליף להך מילתא ג"ש דלחם לחם מחלה

והנה לרב אסי ורבא דס"ל דמהך ג"ש דלחם לחם ממעטינן גם מע"ש אע"ג דהטעם דמע"ש אינו מטעם לחם רק מטעם דאינו שלו ולא הוי בכלל עריסותיכם לכאורה קשה דא"כ הא בפסחים דף ל"ו מבואר דבעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אינו יוצא בו ידי מצה דהוי מצה עשירה ואפ"ה הא מבואר במס' חלה דחייבת בחלה וזה כמה ראיתי בספר קהלת יעקב שעמד על קושי' זו והוכיח מכאן כדעת הרמב"ם בה' חמץ ומצה דגם בנילוש במי פירות מקרי בא לידי חמוץ כיון דהקמח בא לידי חמוץ אם הי' נילוש במים ואין זה מספיק דהא מ"מ גם הרמב"ם מודה דביין ושמן ודבש דא"י בו דהוי מצה עשירה ובחלה הא כ"ע מודים דבשבעה משקין חייבת והניחא לר"פ דס"ל דהך ג"ש דלחם לחם לא אמרינן רק על ענין הלחם אבל לרבא דס"ל דגם מע"ש ממעטינן מניה הא בודאי קשה אמאי לא ממעטינן מני' גם הני והנראה ליישב דהרי חיוב חלה הוי בשעת גלגול ומש"ה לא ילפינן מהך ג"ש רק לענין אורז ודוחן אבל לענין הא דפסול משום מצה עשירה לא שייך ללומדה בחלה דהרי הא דמצה עשירה אינו תלוי בגלגול כלל וגם אם נתן לתוכו יין ושמן אחר הגלגול כל דהוי קודם האפי' הרי אינו יוצא בו שוב ידי מצה ובזה הא לא שייך למפטר גם בחלה ומש"ה בהא דבמצה הוי הטעם משום מצה עשירה לא שייך ללומדו גם בחלה אבל להפוסקים דס"ל דבכל מי פירות אינו יוצא בו ידי מצה משום דאינו בא לידי חימוץ שפיר קשה דלרב אסי ורבא אמאי חייבת בחלה

ואמרתי לכתוב כאן דנ"ל בזה דהרמב"ם כתב בפרק ו' מה' חמץ ומצה וז"ל מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש או חלב משום לחם עוני ועיין בלח"מ שהקשה על הרמב"ם דהא ממעטינן אורז ודוחן מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בה ידי מצה לאפוקי אורז ודוחן ומיני' נמעט ג"כ נילוש במי פירות ותי' דלא ממעטינן מהך היקשא רק דברים שאין המין כולו בא לידי חימוץ כמו אורז ודוחן אבל מי פירות דהמין הא בא לידי חימוץ רק שנילוש באופן דאינו בא לידי חימוץ לא אימעוט מהך היקשא ולכאורה הי' נראה ראי' לסברא זו מהא דבדף ל"ה קאמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אינו חייב על חימוצו כרת ומפרש שם טעמו דכיון דאין יוצאין בה ידי מצה דה"ל מצה עשירה א"ח על חימוצו כרת איתביה ר"ה ברי' דר"י *המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח הרי דלא מקשינן ובודאי קשה לר"ה ברי' דר"י דלא ס"ל הך היקשא דהא לעיל באותו דף ממעטינן דאינו יוצא ידי מצה באורז ודוחן מחמת הך היקשא וע"כ נראה דפריך לר"ל דממעט עיסה שנילושה ביין מחיובא דחמץ משום דאינו יוצא בה משום מצה דס"ל דההיקש קאי גם על כה"ג דהמין בעצמו יוצאין בו ידי מצה ורק שנילוש באופן זה דא"י בו ולזה הקשה מהא דהמחהו וגמעו דחייב משום חמץ אע"ג דא"י בו משום מצה וע"כ דלא אמרינן הך היקשא רק לענין המין וכמו באורז ודוחן אבל בכה"ג לא קאי ההיקש כלל. שוב ראיתי ברמב"ן במלחמות שכתב וז"ל דאי בלא מים תיפוק לי' משום כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי מצה וא"ת לשאר מינים נצרכה הא ליתא כדאיתמר לעיל בדר"ל דברים שאין יוצאין בהן ידי מצה כגון מצה עשירה א"ח על חימוצו כרת ואע"פ שיש במינם חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין כרת ואין יוצאין בו ידי מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בה עכ"ד הרי דהביא קושי' הלח"מ ותירוצו ודחה אותו וגם הראיה שלנו דחה אותו בטוב וכ' דר"ה ברי' דר"י ס"ל דלא איתקש רק מצה לחמץ אבל חמץ לא איתקוש למצה ולכאורה צריך עיון לי דברי

הרמב"ן **(

הגה"ה *) בחולין דף ק"כ מביא הגמרא להך ברייתא דהמחהו וגמעו אם חמץ ענוש כרת ואם מצה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך בשלמא אם מצה אינו יוצא בו לחם עוני אמר רחמנא אלא אם חמץ ענוש כרת אמאי אכילה כתיבא בו אר"ל אמר קרא נפש לרבות השותה וכתבו התוס' בד"ה לחם עוני ה"ה דהוי מצי לומר אכילה כתיבא בי' והנראה לישב דמש"ה נקט הגמרא הטעם דלחם עוני דהנה התוס' שם הקשו בד"ה לרבות דלמה לן קרא גבי חלב וחמץ לרבות השותה והרי שתיה הוי בכלל אכילה כדדרשינן בפ"ג דשבועות מדכתיב ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה וי"ל דהתם במילי דשתיה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו והקשה בשו"ת הגאון מוהר"ר עקיבא אייגר זללה"ה זיע"א בסי' קנ"ד מהא דבשבועות דף כ"ב פריך על הא דאמרינן דשתיה בכלל אכילה מהא דתנן שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב ב' ואמאי כיון דאמר שלא אוכל אסר ליה בשתיה ומשני כיון דאמר שלא אשתה גלי דעתא דשלא אוכל דקאמר על אכילה לחודא קאי ומאי משני הא מעיקרא כשאמר שלא אוכל לא נאסר רק במידי דבר שתיה ודלמא משום הכי אמר שוב שלא אשתה להיות אסור גם במידי דלאו בר שתיה והנראה לתרץ קושייתו דבשבועות קאמר שם שתי' בכלל אכילה אב"ע סברא דאמרי' אינשי ניכול ונטעום מידי ואכלי ושתי ואבע"א קרא דכתיב ואכלת כו' תירושך ויצהרך וא"כ הא בפשיטות י"ל דהתוס' לא כתבו חילוקם זה רק לפי האבע"א קרא ושפיר כתבו התוס' דבקרא הא כתיב תירוש ויצהר ולא ידעינן מניה רק מידי דבר שתי' דומיא דיין ושמן אבל לפי האב"ע סברא אין חילוק בזה כלל דאזלי ואכלי ושתי כל מיני מטעמים שבעולם אפי' משקין הנעשין מאוכלין ממוחין ורק דהך אבע"א סברא הא לא שייך רק בנדרים ושבועות דהלך אחרי לשון בני אדם אבל בשארי איסורין ליכא רק האבע"א קרא ומש"ה בחולין דקאי על שארי איסורין שפיר כתבו התוס' דמידי דלא הוי דרכן בשתיה לא הוי בכלל אכילה אבל בשבועות דקאי לענין שבועה דהלך אחרי לשון בני אדם ואיכא גם האב"ע סברא הוי הכל בכלל ומשני שפיר והוא תי' נכון ובזה ניחא לנו הא דביו"ד סי' רל"ח סתם השו"ע דשתי' בכלל אכילה ולא הובא כלל חילוקם של התוס' ולדברינו ניחא דבאיסור שבועה גם התוס' מודים דהכל בכלל והנה הגמר' בשבועות פריך על האבע"א קרא ודלמא שכר היינו דבילה קעילית ומשני גמר שכר שכר מנזיר והקשו התוס' שם דלר' יהודה דלא ס"ל הג"ש דשכר שכר מנזיר א"כ מנ"ל דשתיה בכלל אכילה ותירצו דיליף ליה מהאבע"א סברא וא"כ חזינן דר' יהודה יליף בכל האיסורין מהך סברא ולפי מה שהוכחנו מסוגיא דשבועות דלפי' האבע"א סברא אין חילוק כלל א"כ לר"י בכל האיסורין הוי שתיה בכלל אכילה גם במידי דלא הוי בר שתי' ובזה ניחא לי הא דבחולין דף קכ"ז איתא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולם משקין היוצאין מהן כמותן ואמרינן שם דהני נלמד מחלב וחמץ ונבלה ושרצים ותרומה וביכורים ולכאורה קשה דאכתי חדש היאך נלמד מכל הני דכל הני הוי איסור עולם אבל חדש הא לא הוי איסור עולם דאחר העומר יהיה מותר ומנ"ל דמשקין הוי כמותן והרי גם בחדש כתיב אכילה וצ"ל דהא גם חמץ מותר לאחר הפסח דהא חמץ שעבר עליו הפסח מותר מדאורייתא ושפיר ילפינן לחדש מחמץ ומחד מהני וא"כ אכתי קשה דלר' יהודה דס"ל בפסחים דף כ"ח דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת ולדידיה מנ"ל דבחדש משקין היוצאין מהן כמותן ולכאורה צ"ל דבאמת יחלוק ר"י על הך ברייתא אבל לדברינו ניחא דלר"י לשיטתו דיליף בכל האיסורין מהסברא לא צריך לימוד כלל וכל השקלא וטריא הוי רק לדידן דלא ילפינן בכל האיסורין רק מקרא ולפי זה צריך לומר הא דפריך בגמר' אלא אם חמץ ענוש כרת אמאי אכילה כתיבא בי' ואמאי לא מתרץ לה דאתי' כר' יהודה דלדידיה גם מידי דלאו בר שתי' הוי בכלל אכילה וצ"ל דלא ניחא להגמרא לאוקמי' הברייתא כחד תנא ומפרש לה דאתיא ככ"ע וא"כ מיושב קושית התוס' דמש"ה לא אמרה הגמר' הטעם דמש"ה אינו יוצא בו משום מצה דלא הוי אכילה דא"כ אכתי הוי קשה לר"י אמאי אינו יוצא בו ונקט הטעם דלא הוי לחם כי היכי דלהוי ניחא גם לר' יהודה:)**