בית הלוי חלק א פג

קידושין ה"נ לא שנא ועיין ברא"ש סי' כ"ה שכתב ואפילו לית הלכתא כר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מכל מקום מייתי ר"נ שפיר ראיה מדבריו דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהא דס"ל לרבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו אינו מה"ט יעו"ש ולכאורה נראה דגם מרבנן מוכח כן דאע"ג דס"ל מעות הראשונות לקידושין ניתנו מ"מ הרי זה ניחא אם קנאה בכסף אבל אם קנאה בשטר היאך מיעדה דליכא למימר דכשם דס"ל לרבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו כמו כן ס"ל דשטר הראשון לקידושין ניתן דהניחא לר"ה דס"ל בדף ט"ז דשטר אמה העבריה אדון כותבו בתך קנוי' לי י"ל דמהני גם לקידושין דהא הרי את קנוי' לי מהני בקידושין כדאיתא בדף ו' אבל לר"ח דס"ל אב כותבו בתי קנוי' לך והרי שטר כזה לא מהני בקידושין דבעינן כי יקח ולא כי תלקח ובכה"ג גם לרבנן היעוד הוי במה שמוחל לה מלאכתה וכמו לר"י בר"י וא"כ גם לרבנן מוכרח כן והא דקאמר ר"נ ש"מ מדר"י בר"י הוא משום דבדברי רבנן לא נזכר זה להדי' וגם דלרבנן הא תלוי זה בפלוגתא דאמוראי דשטר אמה העברי' מי כותבו אבל לפי מה דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' עבדים דאב כותבו גם לרבנן מוכרח כן וצ"ע על היש חולקין שהביא הרמ"א באה"ע סי' ל"ז סעיף ז' וס"ל דאין קטנה יכולה לקבל קידושין וטעמם דבגמ' דף י"ט דייק לה רק מדר"י בר"י ולפמש"כ מוכח כן גם מרבנן ואפשר דלא ס"ל הא דפסק הרמב"ם דאב כותבו ואחד הקשה לי מהא דבקידושין דף י"ח איבעי לן יעוד אי נשואין עושה או אירוסין ורצה למפשט מהא דתניא ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג האי אלמנה ה"ד אי דקדשה נפשה אלמנה קרי לה ואלא דקדשה אבי' מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואמר רב עמרם א"ר יצחק הכא בקידושי יעוד ואליבא דר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו פי' הלכך הדר מצי מזבין ליה ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפי' לר' יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לקידושין ניתנו במאי מוקים לה כו' ולדברינו דבקנאה בשטר כ"ע מודים דצריך שיהי' שהות ביום לעשות ש"פ דלא שייך לומר לקידושין ניתנו נוקים בקנאה בשטר ואתיא ככולי עלמא ובאמת דאין זה קושי' כלל דהרי הא דפריך ה"ד אילימא דקדשה נפשה אלמנה קרי לה כו' ואמר רב עמרם כו' והרי עיקר קושי' זו איתא לקמן דף מ"ד על הא דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ופריך עלי' י' דאמאי קרי לה אלמנה כו' אמר רב עמרם א"ר יצחק הכא בקידושי יעוד כו' וא"כ הך קושי' דדף י"ח הוי רק אליבא דעולא דלרב ושמואל דס"ל בדף מ"ה דצריכה מיאון הא מצי איירי בקידשה נפשה והסוגי' אזלא כאן רק לעולא ועולא הא ס"ל בקידושין דף ט"ז דשטר אמה העבריה אדון כותבו דנפקא ליה הא דניקנית בשטר מהיקשא דלאחרת יעו"ש ולדידי' הא גם על שטר י"ל דלקידושין ניתן

סימן כד

יחקור במה דמבואר בשו"ע סי' תס"ו בנותן שעורין לבהמתו אי צריך לבער הנשאר משום שמא נתחמץ בריר הבהמה

דעת הרשב"ם בב"ב דף קל"ח דהא דאמר ר"ל בכריתות דף כ"ד דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה דאיירי בצווח מעיקרא והקשו עליו התוס' דא"כ אמאי לא הקשה על ר"ל מהא דאמר רשב"ג הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן דזכו יורשי נותן דס"ל דהוי צווח מעיקרא ואכתי אמאי לא נעשה הפקר. ולכאורה היה נראה לומר דבעבדים מודה ר"ל דלא הוי דעת הנותן רק כשיקבלם ממנו אבל אם לא ירצה לקבלם יהיה שלו דלא ניחא להנותן לסלק רשותו מהם לגמרי ואם לא יקבלם יהיה הפקר דהרי קיי"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירות והמשחרר עבדו עובר בעשה ובודאי אמדינן דעתו דלא ניחא ליה לעבור איסורא אמנם זה אינו דהא בכריתות מביא שם הך ברייתא דרשב"ג על מימרא דר"ל וקאמר שם בשלמא רשב"ג סבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין מיניה כי לא מקבלין מיניה הדרא למרי' הרי דס"ל להגמרא דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה אכן הרי קשה על הגמרא גופא דמנ"ל דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה דלמא לא ס"ל רק בעבדים וכמש"כ ואין לומר דס"ל להגמ' דהרי רשב"ג נקט סתמא ומסתמא איירי בכל גווני וגם בעבדים קטנים דהמפקירם לא יצאו לחירות וכל המחזיק בהם זכה וכדאיתא בגיטין דף ל"ט וליכא איסורא אי מפקירם ומוכרח דס"ל כן בכל מתנה זה אינו מספיק דדלמא ס"ל לרשב"ג כרבנן דאבא שאול בגיטין שם דס"ל שם בגר שמת דגם קטנים קנו עצמם בני חורין והנראה דס"ל להגמרא דבכה"ג ליכא איסורא כיון דאינו מפקירם ממש אלא נותנם להשני ורק כשהשני אינו רוצה לקבלם נעשו הפקר ממילא משום דהראשון כבר סילק רשותו מהם וכה"ג ליכא איסורא כלל וכל זה דוחק אבל לפי' התוס' דבצווח מעיקרא ליכא שום סברא לומר דיהיה הפקר ניחא] ועכ"פ קשה על הרשב"ם הא דקאמר בגמרא בשלמא לרשב"ג קסבר כו' דלפי מה דס"ל להגמרא דרשב"ג ס"ל כן בכל מתנה הרי קשה על עיקר דינו של ר"ל דחזינן דלא הוי הפקר. עוד הקשו התוס' על הרשב"ם מהא דב"ק דף קי"ו גבי חמרא דרב ספרא דאמרי' אדעתא דאריה אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכמו כן נאמר דרק אדעתא דהמקבל סילק רשותו ולא אדעתא דכ"ע

והנראה לישב דעת הרשב"ם דס"ל דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין ובזה מיושב לנו דעת הטור בחו"מ סי' רס"א שכתב דאבדה מדעת הוי הפקר והקשו עליו מהא דבב"ק דף כ"ו דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תביר ופירש רש"י שם זרק כלי בעל הכלי ולהטור הא מיד שזרקו הוי הפקר ובלאו הך סברא דמנא תבירא תבר פטור וגם דאם בא אחר וחטפה מהאויר יהיה שלו והוכיחו מזה דרש"י חלק על הטור ועיי' ברא"ש ב"ק שם מה שהיקשה על רש"י ובאמת ניחא דהטור לא כתב כן רק בנותן כלים בר"ה דלא איכפת ליה כלל מה שיתחדש בהן ומש"ה ס"ל דנעשה הפקר אבל בזורק כלים לשוברם דרוצה בשבירתן וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם מש"ה קודם שנעשה רצונו ולא נשברו עדיין הם שלו וכן מיושב בזה ג"כ מה דהקשו על הטור מהא דסנהדרין דף מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן דלא נעשו הפקר כיון דמתכוונים לאסור עליו הכלים מש"ה קודם שנאסרו הוי שלהם עדיין והוא סברא נכונה ועכ"פ חזינן מהא דב"ק דבזורק כלי לשברם קודם שנשברו אינם הפקר

וא"כ הרי בנדרים דף כ"ד איתא קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבנך כור חיטים הרי זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי והביא הר"ן שם דבירושלמי חולק ר' מאיר על זה וקאמר הירושלמי אם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי פי' דהמדיר משיב לא היה כוונתי מפני כבודך רק מפני כבודי לפי שאתכבד במה שאתה מקבל ממני מתנה ד"ה אסור לא נחלקו אלא בסתם ר"מ אומר סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ורבנן אמרי סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך. הרי דר"מ ס"ל דסתם נותן מתנה כוונתו מפני שיהיה כבוד להנותן במה שזה מקבל ממנו ולדידיה ודאי דלא אמר ר"ל כלל דבלא קיבל ממנו יהיה הפקר דכיון דעיקר כוונתו בהנתינה היה במה שיקבל ממנו א"כ פשיטא דלא גריע מזורק כלי וכוונתו שישברו דקודם השבירה הוי שלו ומימרא דר"ל ע"כ לא הוי רק אליבא דרבנן דתנן כוותיה דידהו בנדרים דף ס"ג דס"ל דסתם נותן מתנה כוונתו משום כבוד המקבל במה שנותן לו ולא איכפת כלל להנותן אם יקבלם המקבל ומש"ה גבי נדר יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי דגם בלי קבלתו נשלם רצון הנותן בהנתינה גרידא דכבר הגיע הכבוד להמקבל ולדידהו ס"ל לר"ל דבשלא קיבלם הוי הפקר ומש"ה ניחא הא דלא פריך על ר"ל מהא דרשב"ג דנאמר דרשב"ג ס"ל כר"מ דנדרים ואנא