בית הלוי חלק א עא

שרי בהנאה אי אפשר ללמוד מיני' לטרפה דיש חומר בטרפה שכן אסורה מחיים וכדאיתא בזבחים דף ע' ומהא דמצינו גבי בור דחייב בעל הבור בנפל שמה שור ומת ואע"ג דהוי גם טרפה דהא הוי נפולה ובבור הא כתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו ליכא להוכיח דטרפה שרי בהנאה ועיין בצל"ח) דהא רב ס"ל בב"ק דבור שחייבה עליו תורה הוי להבלו ואפי' לשמואל דס"ל דגם לחבטו חייב מ"מ הא מודה דגם להבלו חייב וא"כ הא שפיר הוי ס"ד דבאמת לא יתחייב בבור רק היכא דליכא חבט וכגון במלא ספוגין דלא הו' רק נבלה ולא טרפה ושפיר צריך הפסוק דלכלב תשליכון להתירו בהנאה אמנם כל זה הוא למאן דס"ל הך ג"ש דקודש קודש דבב"ח מטרפה אבל הרי כמה תנאי ואמוראי פליגי על עיקר הך ג"ש דהא בחולין דף קי"ד קאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' הרי דגם לאכילה לא ס"ל לרב אשי הך ג"ש וכן לתנא דבי ר' ישמעאל דנפק לי' שם מהא דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה הא נראה דלא ס"ל הך ג"ש דאל"כ למה צריך קרא לאיסור אכילה ולדידהו הא מיותר עיקר הפסוק דלכלב תשליכון אותו וא"כ הרמב"ם הא פסק כתדר"י דדרש הני ג' לא תבשל וכמו שהובא בלח"מ בפרק ט' מה' מאכלות אסורות ואייתר הך לכלב תשליכון וידעינן מיני' דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל והא דפריך בגמר' לר"א דלר' יהודה מנ"ל כל איסורין שבתורה ולא משני דנפק לי' מגופי' דקרא דלכלב תשליכון ג"כ ניחא דהגמר' הא פריך על ר"א דלר"י מנ"ל הך סברא דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל וא"כ לא הוי מצי לתרץ כן דאכתי דלמא ס"ל לר"י הך ג"ש דקודש קודש מבב"ח ומש"ה משני דנפק לי' מאותו וס"ל חוב"ע לאו דאורייתא פי' דר"א סבר דטפי מסתברא לאוקמי הך מיעוטא דאותו על כל איסורין שבתורה דהם באיסור לאו דומי' דטרפה דאיירי ביה הך קרא דאותו מלאוקמא דבא לאסור חוב"ע בהנאה והא בלא"ה צריך לפרש כן לפרש"י שם בפסחים וכמש"כ בצל"ח שם וע"ש ועכ"פ דברי הרמב"ם מיושבין. אמנם עיקר הדבר מה שכתבנו לפרש דקושי' הגמר' הוי משום דעיקר הפסוק דלכלב תשליכון איצטריך להיתר הנאה דטרפה דהוי ס"ד לאוסרו כמו בב"ח אינו נראה דודאי דלפי הסברא ידעינן דטרפה מותר בהנאה מחיובא דבור או מנבלה ובע"כ צריך לומר הא דלא ניחא להגמר' לומר דר"א נפק לי' מהך קרא דלכלב תשליכון כמש"כ רש"י דאיצטריך לאשמעינן שנכבד הכלב או כמש"כ התוס' שם משום דמהך קרא ידעינן גם עובר שהוציא ידו וגם בשר שיצא חוץ למחיצתו וא"כ הוי ס"ד דעובר שהוציא ידו אסור בהנאה כמו קודש שיצא חוץ למחיצתו גם י"ל דהוי ס"ד ללמוד קודש מנותר והוי אסרינן עובר שהוציא ידו בהנאה ועיי' בפסחים דף כ"ד בתוס' ד"ה אמרת ק"ו שכתבו בשם הר"י דאורליינוש כסברא זו וע"כ לא נראה תי' זה

[ד] וע"כ הנראה לישב דעתו באופן אחר דהנה במס' ע"ג דף כ' דרשינן ד"א לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם והקשו התוס' שם דלר' יהודה דאמר דברים ככתבן למה צריך הני ב' קראי ותירצו לעבור עליו בעשה ול"ת דלא תחנם הוי ל"ת ואו מכור לנכרי הוי עשה א"נ איצטריך או מכור כי היכא דנדע דלגר אשר בשעריך תתננה הוי מתנה ממש דאל"ה הוי ס"ד נתינה בדמים וחזינן דס"ל להתוס' דר' יהודה ס"ל הך דרשה דלא תחנם רק דתרווייהו צריכי ומש"ה הוא דפריך הגמ' בפסחים דלר' יהודה הא דר' אבוה מנ"ל וצ"ע לי דהא בע"ג שם וכן בפסחים פריך הגמ' על ר"י שפיר קאמר ר"מ ומשני ור"י אמר לך אי ס"ד כדקאמר ר"מ לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור או למה לי ש"מ לדברים ככתבן ואי נאמר דר"י ס"ל הך לא תחנם א"כ הא ע"כ א"א לדרוש כלל כר"מ ומאי פריך דע"כ הא הוי דברים ככתבן ובודאי נוכל לומר דהרמב"ם חולק בזה על סברת התוס' וס"ל דר"מ ור"י לא דרשי הך לא תחנם כלל על מתנת חנם וכן הסוגי' דפסחים דקאמר דלר"י מנ"ל הא דר' אבהו לא סבירא ליה גם כן הך דרשה ומש"ה פריך שפיר דלר"י הא איצטריך הפסוק לדברים ככתבן דאי הוי ס"ל הך דרשה דלא תחנם גם לר"י אייתור הך פסוק לכדר"א דאיסור נתינה לעו"ג הא ידעינן מלא תחנם ובזה מובן לנו טעמו של הרמב"ם דלא הביא כלל בשום מקום הך דרשה דלא תחנם על איסור מתנה וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ובאמת ניחא דאיהו ס"ל דלא קיי"ל כהך דרשה מכח הסוגי' דפסחים ולפי"ז יש מקום לישב דעת הרמב"ם דלא יהיו דבריו סותרים זא"ז וגם יתישב הא דבפסחים שם קאמר ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל כו' וא' איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה כתב רש"י דלא גרסינן כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולעו"ג במכירה דהא ר"א אליבא דר"מ קאמר לה דלר"י ליכא ראי' מנבילה ובמס' חולין דף קי"ד איתא להך גירסא בגמר' ולא כתב שם רש"י למוחקו רק התוס' שם כתבו דכמו שמוחקו רש"י בפסחים כן צריך למוחקו כאן וכבר עמדו שם המפרשים מדוע לא כתב רש"י כן גם בחולין למוחקו וכמו שכתב בפסחים. והנראה דאף ע"ג דנאמר דלא קיי"ל כדרשה דלא תחנם מכל מקום שפיר ידעינן בלאו הכי איסור נתינה לעו"ג דהנה הרמב"ם כתב בפרק ה' מה' מלוה ולוה ה"א ומצות עשה להשיך לעו"ג שנאמר לנכרי תשיך ומקורו הוא מדברי הספרי דאיתא שם לנכרי תשיך זו מצות עשה והראב"ד השיג עליו וכתב דכוונת הספרי לא הוי דהמלוה בלא רבית עובר בעשה רק הכוונה דאם לקח ריבית מישראל עובר בלאו הבא מכלל עשה אבל לעו"ג הוי רק רשות ולא מצוה ובדברי הרמב"ם הללו מיושב לי היטב הא דבריש מס' ע"א דתנן שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן להלוותן וללוות מהן וכתבו התוס' בשם הירושלמי בד"א בעו"ג שאינו מכירו אבל בעו"ג המכירו מותר שהוא כמחניף לו וכן כתב בטור יו"ד סי' קמ"ז אבל הרמב"ם בפרק ה' מה' ע"ג שהביא להך משנה סתם הדברים ולא הביא דברי הירושלמי כלל וצ"ע למה והנראה בטעמו דהתוס' כתבו בד"ה להלותן בשם ר"ת דבריבית מותר להלותן גם בהני שלשה ימים דלא שייך אזיל ומודה דאדרבה צער הוא לו וכן הוכיחו התוס' שם בד"ה אלא מתוך לשון הגמר' יעו"ש וס"ל להרמב"ם כהך סברא דבריבית לא שייך אזל ומודה ומש"ה הוי קשה לי' הך משנה דתני דשלשה ימים לפני אידיהן אסור להלותן דהיכי איירי דבלא ריבית הא לעולם אסור לשיטתו ובריבית אמאי אסור בהני ג' ימים והוכיח הרמב"ם מזה דהך משנה איירי בעו"ג המכירו דבמכירו שרי להלותו בלא ריבית דהא במס' ע"ג דף כ' דס"ל לר' יהודה דמתנת חנם אסור והקשו התוס' מהא דתנן שולח אדם ירך לעו"ג ומוקמינן לה במס' פסחים דף כ"ב כר"י ותירצו דבעו"ג המכירו מותר כדאיתא בתוספתא דהוי כמוכרו לו וכיון דמתנה מותר במכירו א"כ הא נראה דכ"ש דשרי הלואה בלא ריבית דהא לא גרע מאם הי' נותן לו במתנה כל המעות הללו דהוי שרי ובמה דמתנה עמו שיחזור וישלם לו המעות הא לא גרע וכיון דמוכח מהך משנה דאיירי במכירו ואפ"ה בהני שלשה ימים אסור משום דאזיל ומודה ומש"ה לא הביא הך דירושלמי דס"ל דמה דאסור משום דאזל ומודה לע"ג גם במכירו אסור אמנם א"כ הא נתבאר לנו מהירושלמי דמפרש להמשנה דאיירי רק בלא מכירו א"כ הא מוכח לכאורה כהראב"ד דהך לנכרי תשיך הוי רק רשות דהא לא אסרה המשנה הלואה רק בהני ג' ימים אבל לעולם שרי גם קשה לי לפי"ז על הרמב"ם דא"כ היאך אפשר לפרש כלל דהך לנכרי תשיך הוי חובה והא חזינן דלר"מ דס"ל דשרי גם מתנה לעו"ג ואפי' בלא מכירו דהא באינו מכירו פליגי דבמכירו גם ר"י מודה דשרי ולדברי ר"מ הא ודאי מותר גם להלות בלא ריבית וכמש"כ דהוי ק"ו ממתנה דאם הי' נותן לו כל המעות במתנה שרי והיאך נאסור במה דמתנה עמו שישלם לו וא"כ הא מדר"מ מוכח דהך קרא דלנכרי תשיך הוי רק רשות והרי אפי' לר' יהודה דחולק ואוסר במתנה מ"מ הא לא מצינו שחולק על ר"מ גם בהלואה ומנ"ל לעשות מחלוקת גם בזה בין ר"מ לר"י וכל למעוטי בפלוגתא עדיף ובודאי דלא פליגי ר"מ ור"י רק במתנה לחודא דאל"ה ה"ל פלוגתא רחוקה דר"מ שרי גם מתנה ור"י אוסר גם הלואה ואין לומר דגם הרמב"ם מודה דנוכל לפרש הך לנכרי תשיך דהוי רשות ואי דפשיטא דמהיכא הוי ס"ד דאסור דאיצטריך קרא להתירו