בית הלוי חלק א סט

דלילה דהוי האיסור משום מעלה דקודש דאינו נשרף בלילה הא ודאי דאי אפשר ללמוד טמא מנותר דשאני טמא דאיתעביד בו עובדין דחול ומנ"ל ליתן בו המעלה דנותר כיון דטמא קיל מנותר והא דבירושלמי פריך מעתה לא ידלקו בשמן שרפה בלילה וס"ל דגם לענין לילה למדין קודש טמא מנותר נפרש כמו שכתבנו לעיל דפריך רק לל"ק של ר"ח דמפרש הך דולא בשמן שרפה בכל השבתות דגם כשמדליקה בחול אסור בטמא משום דדולק בשבת ויו"ט וא"כ לא הוי האיסור משום מלאכת יו"ט רק משום חומר דמצות שריפת קדשים הוא דאסור ביו"ט ומש"ה פריך דלדידי' גם לענין לילה צריך ללמוד טמא מנותר כמו לענין יו"ט ומוכרח לתרץ משום דהוי כעבר זמנו אבל לל"ב של ר"ח דביו"ט הוי האיסור משום מלאכת יו"ט שפיר י"ל דרק לענין זה הוי טמא כנותר אבל לענין לילה מותר בטמא משום דאיתעביד בו עובדין דחול וא"כ להש"ס דידן דס"ל כל"ב דר"ח קודש טמא מותר בלילה ומש"ה מותר להדליק שמן של תרומה טמאה בלילה ולעולם י"ל דכל מה דאסור בקודש טמא אסור גם בתרומה טמאה משום דדמי' לקודש או דאקרי קודש וא"כ שארי ביעורים דאסור גם בקודש טמא שפיר י"ל כדעת התוס' דשבת דגם בתרומה אסור שארי ביעורים לבד משריפה והא דתנן בסוף תמורה הנשרפין לא יקברו הוי כל הביעורים שהם לבד משריפה בכלל האיסור ושפיר נוכל לגרוס אף מפרר דלרבנן מותר בחמץ גם שרפה ומ"מ קאמר שפיר הגמ' סתם לן תנא כר' יהודה דלרבנן הא מותר גם לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים

[י] ולכאורה קשה לי על שיטת רש"י דלפי מה שביררנו לעיל דגירסתו הוי מפרר ולרבנן אסור שרפה בחמץ וא"כ תיקשה על רש"י מדידי' אדידי' דהנה בפסחים דף י' פליגי ר' יהודה וחכמים בלא בדק בי"ד דר"י סובר דלא יבדוק במועד וחכ"א דיבדוק במועד ופריך על הא דר"י חייש לתקלה ורבנן לא חיישי לתקלה מהא דתנן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי שלא ברצון חכמים היו עושין דברי ר"מ ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ומסיק שם דרבנן אדרבנן נמי לא קשי' הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מני' הרי להדיא דאמרינן גם לחכמים דר' יהודה דהוא מחזר עליו לשורפו ומוכח דגם לרבנן מותר בשרפה וכבר נזכרה ראיה זו בצל"ח שם בדף י"א דמכאן מוכח דלכ"ע מותר בשריפה ולכאורה יש לדחות ראיה זו בפשיטות דהרי הא דמתרץ דברי חכמים לא הוי רק ר"מ דבא לתרץ דלא תיקשי מהא דר"מ חייש לתקלה גבי עומר והכא גבי חמץ לא חיישי חכמים לתקלה וא"כ הא בפסחים דף מ"ט דתנן חל להיות י"ד בשבת דס"ל לר"מ דמבערין הכל מלפני השבת וכתב שם המאור דר"מ לטעמיה דס"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה יעו"ש שהביא ראיה לזה והגם דנאמר דלא כראייתו של המאור מ"מ הא י"ל דמהא גופה מוכח הגמ' דס"ל לר"מ כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה מהא דקאמר דמבערין הכל מלפני השבת ומש"ה קאמר שפיר לדידי' הוא עצמו מחזר עליו לשורפו דלדידי' גם במבערו במועד מ"מ מותר גם שרפה אמנם ראיתי מקשים על המאור דהיאך מצי ס"ל לר"מ כר"י דהא טעמא דר"י איתא בפסחים דף כ"ח דיליף לה קל וחומר מנותר דהוי בשרפה והקשה הצל"ח דהא י"ל מה לנותר שכן איסורו איסור עולם ותירץ דר"י לטעמי' דס"ל דגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא וא"כ ר"מ הא ס"ל בפסחים דף ל"א דחמץ של עו"ג שעבר עליו הפסח מותר וכמבואר שם ישראל שהלוה לעו"ג על חמצו אחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר ומפרשינן שם הטעם דס"ל ישראל מעו"ג קונה משכון ומוכרח דס"ל דחמץ של עו"ג שעבר עליו הפסח שלא היה ממושכן לישראל מותר אחר הפסח וזהו דלא כר"י דלר"י הא גם של עו"ג אסור וכמבואר בדף כ"ח ומוכרח דס"ל לר"מ כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור בשל ישראל משום קנס וא"כ הא אי אפשר ללמוד מנותר דלהוי בשרפה כיון דאין איסורו איסור עולם ולכאורה הוי קושי' גדולה על המאור דהיאך כתב דר"מ ס"ל כר"י אכן דברי המאור נוכל לתרץ היטב דבחולין דף קי"ד יליף רב אשי דבשר בחלב אסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל ופריך חורש בשור וחמור ליתסר ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשי' מותרין הני לא כ"ש כן הוא גירסת רש"י והתוס' גורסים שם השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי' פי' דבעלי חיים שנעבדה בהן עבירה כשרים לקרבן להדיוט מבעי' ועיין לקמן בסי' שכתבנו דחמץ שעבר עליו הפסח כיון דעבר עליו בבל יראה הוי בכלל כל שתיעבתי לגירסת התוס' דרק בבעלי חיים נוכל לידע מק"ו דשרי לגבוה אבל לגירסת רש"י דיליף ק"ו ממעשה שבת הא גם על חמץ איכא ק"ו דמעשה שבת יעו"ש וגם כתבנו שם דבחמץ של עו"ג לא שייך הך סברא דכל שתיעבתי וא"כ הא י"ל דר"מ ס"ל דחמץ של ישראל אסור אחר פסח משום כל שתיעבתי ואינו מתיר רק בשל עו"ג דלא שייך בו הך סברא וא"כ הא שפיר נוכל לומר דר"מ יליף מנותר דחמץ אינו אלא בשרפה דאע"ג דכתבנו שם באותו סימן דלר"מ ע"כ ליכא בהך לאו דכל שתיעבתי רק איסור אכילה ולא הנאה ואפילו לר' אבהו מ"מ הא כיון דידעינן מהך דרשה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה שוב נוכל ללמוד מיני' גם כן דאסור בהנאה בק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בהן עבירה אסור בהנאה חמץ שנעבדה בו עבירה לא כ"ש וכמו דיליף איסי מהך ק"ו דבשר בחלב אסור בהנאה בחולין שם וא"כ הא שוב י"ל דר"מ יליף ליה מנותר דהוי בשרפה וכהמאור אבל לרש"י דגורס השתא ומה מעשה שבת מותרים הא א"א לומר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרשא דר' יהודה בפסחים דף כ"ח מדכתיב שלשה לאוי ולדידי' אין חילוק בין של עו"ג לשל ישראל וכדאיתא בגמ' שם וא"כ ר"מ דמתיר בשל עו"ג ע"כ מוכרח דלא ס"ל כר"י רק ס"ל כר"ש דמה"ת גם של ישראל מותר ורק מדרבנן אסור משום קנס וא"כ הא לר"מ אי אפשר ללמדו מנותר כלל ואפ"ה אמרי' אליבא דר"מ הוא עצמו מחזר עליו לשרפו ומוכרח דגם לרבנן מותר גם שרפה והרי לרש"י ע"כ הוי הגירסא וחכ"א מפרר ואסור לדידהו בשרפה וקשה על רש"י מדידי' אדידי' אמנם מצאתי במפרשים שהביאו דברי המכילתא פ' בא דאיתא שם איזהו השבתה שהיא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שרפה וא"כ הא י"ל דגם ר"מ יליף לי' מכאן ולא מנותר

סימן כ

יחקור בדין אי יכול להאכיל חמצו בפסח לבהמת הפקר דלא נהנה ממנו

בשו"ע סי' תמ"ח כתב דאסור להאכיל חמצו בפסח ואפי' לבהמת אחרים או של הפקר וכ' המג"א בס"ק ט' הטעם דמהנה הוא והנה דין זה כתבו הטור בשם הירושלמי אמנם מצינו חולקים על זה דבפסחים דף ה' דמדקדק ר"ע דאך ביום הראשון תשביתו הוי מערב יו"ט דאי אפשר לומר ביו"ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ' רש"י דאל"כ הא מצי קאי הפסוק על יו"ט ויאכילנו לכלבים הרי דס"ל להדי' דלא מקרי הנאה ומותר להאכילו לבהמה של הפקר וצ"ע על הפוסקים שלא הביאו דעת רש"י בזה שוב מצאתי בפני יהושע שהעיר שם דרש"י חולק על הטור ולכאורה צ"ע על רש"י דלמה כתב דלא כהמבואר להדי' בירושלמי דהרי הך ש"מ דקאמר רבא א"ש גם להירושלמי דאל"כ הא יכול להשליכו לים וגם מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה מוכח שפיר דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ומנ"ל לעשות מחלוקת בזה כיון דאין הכרח דהש"ס דידן חולק על הירושלמי בזה וע"כ נראה דרש"י מפרש לדברי הירושלמי באופן אחר דבודאי דעיקר הסברא קשה טובא דמאי הנאה איכא בבהמת הפקר וכמו שנתקשה בזה במור וקציעה והנה זה לשון הירושלמי בר"פ כל שעה לא יאכל חמץ היום אפי' לכלבים כו' אם לכלבו ההני איסור הנאה אלא אפי' לכלב אחרים והנה לפי מה דמשמע פשטות לשון הירושלמי דמלשון לא יאכל קמדייק דאסור לגרום שיאכל אפי' לבהמה ומדקדק מיני' דע"כ בא הפסוק לבהמת אחרים דבשלו תיפוק לי' דאסור בהנאה ולפי"ז בודאי קשה טובא דהא לחזקי'